שבוע 7 - להשתחרר מול מצלמה

תמיד הייתה לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם מצלמות. מצד אחד, אני שונאת להצטלם, ותמיד היה לי יותר נוח להתמקם מאחורי עדשת המצלמה מאשר לפני, מצד שני, גם מאחורי עדשת המצלמה אף פעם לא הרגשתי יותר מידי בנוח, כי היא מדגישה ביתר שאת את העובדה שאני לא רואה בעין אחת, ודווקא זו העין שאיתה נהוג לצלם. גיליתי בגיל מאוד צעיר שמצלמות לא ממש בנויות לאנשים שרוצים להסתכל בעינית עם עין שמאל.

כשהייתי בתיכון למדתי במגמת גרפיקה, ואחד השיעורים היה שיעור צילום. מאוד אהבתי את השיעור הזה, לפתח פילם בחדר חושך, לשחק עם חשיפות של אור וחושך, ועם הזמן גם למדתי יותר טוב איך להתמודד עם המצלמה ואיך להחזיק אותה באופן שיהיה לי נוח למרות שהייתי צריכה לאחוז בה קצת עקום כדי שהיד שלי לא תהיה מעוכה כנגד הפרצוף שלי, רק בגלל שאני מסתכלת בעין "הלא נכונה" לטכנולוגיה. כי זו העין היחידה שיש לי. על המבוכה שהיתה כרוכה בלצלם ליד אנשים, כשאני מצמידה את המצלמה לעין "הלא נכונה"... על זה אף פעם לא הצלחתי להתגבר... הרגשתי תמיד שזה כאילו לצעוק לכל העולם על המגבלה שלי, "היי! תראו! אני לא רואה בעין אחת!", כשכל מה שאני רוצה הוא שלא תהיה לי את המגבלה הזו. וכן, היו פעמים כשהייתי ליד אנשים והייתי "מסתכלת" דרך העינית עם העין שאני לא באמת רואה בה, מרוב מבוכה ורק כדי שהם לא ישימו לב.

לשמחתי עם השנים המציאו מצלמות דיגיטליות שיש להן מסך ומצלמות עם עינית נותרו נחלת העבר, ככה שאני יכולה לצלם בחופשיות, מבלי להיות מודעת למגבלה שלי בכל פעם שאני מרימה מצלמה (או אייפון).

על המבוכה שכרוכה בהימצאות אל מול המצלמה, מעולם לא התגברתי.

וכן, גם זה קשור לעין שלי.

כל תמונה היא תיעוד והנצחה למגבלה שאני כבר לא רואה בעצמי. כי בתמונות זה יותר בולט, ומעניק נוכחות למשהו שביומיום אני מצליחה (פחות או יותר) לטשטש.

על זה אפשר להוסיף עוד דברים שאני לא אוהבת בעצמי, ומיליון חוסרי ביטחון אחרים. ומפה לשם - שונאת להצטלם.

בורחת ממצלמות, נמלטת לצד השני של החדר כשמצלמים תמונה קבוצתית כלשהי, ויש לי מעט תמונות סלפי (ועוד פחות מכך - תמונות סלפי שאני מרוצה מהן או חיה איתן בשלום).

אז במשימה השבועית בחרתי שלא לברוח, להתמודד עם השנאה שלי למצלמות, ולנשום נשימות עמוקות אל מול החרדה והשתתפתי ביום צילום (כאשר התמונות המצולמות אמורות לשמש אותי לאתרי היכרויות, אבל אני ממש לא חותמת שאשתמש בהן).

היינו ארבעה אנשים, והצילומים התנהלו בסבבים, כך שמידי פעם הייתה לי הפסקה קטנה להורדת סף החרדה ולדבר עם האחרים, בזמן שמישהו אחר הצטלם ועד שיגיע שוב תורי. אבל מה אני אגיד לכם? סף החרדה שלי לא באמת ירד. ככל שהיום התקדם ככה הסבלנות שלי הלכה ופחתה.

לא עזרו הרבה קריאות היאוש והתסכול שהצלם היה משמיע מידי פעם על כך שהתמונות שלי יוצאות "חרא", שאני נראית סובלת (אהמממממ... מה הסגיר אותי?) ושאני אנסה לחייך. באמת שניסיתי. אבל מעבר לחרדה, נסו אתם להיראות לא סובלים כשיש לכם שמש בעיניים ואתם לא יכולים לשים משקפי שמש כי צריכים לראות את העיניים שלכם לתמונה...

הרגשתי כמו צ'נדלר מ"חברים" בפרק שבו מוניקה לוקחת אותו לצילומים אחרי שהם התארסו, לא משנה מה ניסיתי, כמה חשבתי מחשבות חיוביות, רואים שאני סובלת.

חבל שבחיים אני לא יכולה למצוא פתרון כמו ב"חברים", שם בסוף ג'ואי היה זה שהצטלם עם מוניקה לתמונה שתתפרסם בהודעת האירוסים של מוניקה וצ'נדלר, כי בחיי, באמת שלא היה לי איכפת.

גם כשחייכתי, אפילו צחקתי, זה היה בעיקר ממבוכה, וכי קצת הצחיק אותי לראות את הצלם מתוסכל מכמה שאני לא פוטוגנית - דבר שאני יודעת כבר שנים. בעיקר רציתי שזה יגמר ואני אוכל ללכת הביתה. אז למרות המשימה ומסיבות מובנות, אני לא אתחיל לאהוב להצטלם עכשיו. סביר שאני אמשיך לחייך במבוכה כשחברה תבקש ממני לעשות איתה סלפי. מזל גדול שהרבה מהחברות שלי שונאות גם הן להצטלם, ככה שאני בחברה טובה.