שבוע 6 - להכין טירמיסו מאפס

את הרומן שלי עם אפיה התחלתי בגיל צעיר מאוד. אולי זו השמנמנות, אולי זה היה שעמום, ואולי זו בכלל גנטיקה - בכל זאת, סבא שלי היה קונדיטור - אבל תמיד אהבתי לאפות. הירידה לפרטים, ההקפדה, ההיצמדות למתכון, ובסוף יוצא משהו שהוא טעים קודם כל לעיניים ואז גם לבטן, זה תמיד היה משהו שמשך אותי ואהבתי להתעסק איתו.

אבל עם כל האהבה, כישרון גדול אף פעם לא היה לי.

העוגה הראשונה שאני זוכרת שהכנתי הייתה עוגה כשרה לפסח - בסיס של איזהשהו בצק (כשל"פ, אני כבר לא זוכרת איך זה בדיוק היה הגיוני וממה בדיוק הוא היה מורכב) ומעליו שכבה של מלא קוקוס אווירי ומתוק. השקעתי, מדדתי, עירבבתי, קיפלתי, עשיתי הכל לפי המתכון. אבל כשבאתי לפרוס את העוגה ולחלק אותה לבני המשפחה, הסכין פשוט לא עברה, השכבה התחתונה, זו של הבצק שלא ננקוב בשמו הייתה קשה כמו קרש. אחרי תחקיר אירוע ושחזור צעדי לאחור גיליתי ששכחתי להוסיף לתערובת שמן.

מאז למדתי יותר טוב לעקוב אחרי מתכונים, אבל עדיין איכשהו הדברים יוצאים לי קצת ליד - הבצק לא תופח כמו שצריך, משהו קצת נשרף, או לא נאפה מבפנים, או לא יוצא במרקם הנכון.

אבל אף פעם לא נתתי לזה לעצור מבעדי להמשיך לאפות, או לנסות לאפות, ולשכנע את הטועמים שזה בכל זאת טעים. אולי באמת טעים, אבל בעיקר תמיד יוצא לי ליד. לא באמת כמו שזה אמור לצאת.

***

טירמסו הוא אחד הקינוחים האהובים עלי. שילוב של טעמי קפה וקקאו, של קרם ועוגיות שנמסות בביס. גן עדן. מבחינתי זה לגמרי הקינוח המושלם ומהווה תעודת איכות למקום - בהנחה שעושים אותו כמו שצריך. כבר יצא לי לטעום טירמיסו שהקשר בינו ובין טירמיסו הוא מקרי בהחלט.

בגלגול הקודם של הבלוג הכנתי באחד מהימים שלוש ארוחות איטלקיות - בוקר, צהריים וערב וכמובן שתיכננתי להכין גם טירמיסו, אבל אז כשהתחלתי לעבור על מתכונים הבנתי שזה ממש לא פשוט, ודורש תשומת לב והשקעה שלא הייתי בנויה אליהם באותו הזמן. אז במקום להכין עוגיות בישקוטי, קניתי מוכנות, ובמקום קרם זביונה, הכנתי קרם פודינג כמו של עוגת ביסקוויטים. היה ברור לי שזה לא יהיה כמו הדבר האמיתי, אבל לא באמת היה לי איכפת ובסוף זה עדיין היה טעים, או לפחות אכיל.

אבל מאז אני מסתובבת בעולם עם תחושת כישלון. איך אני יכולה להמשיך להעביר ביקורת על טירמיסו לא מוצלחים כשאני בעצמי מזייפת? היה לי ברור שאת העוול הזה שגרמתי לעצמי אני צריכה לתקן.

השבוע הייתי אמורה להתמודד עם משימה אחרת, אבל הגשם ומזג האוויר קצת שיבשו לי את התכניות וברגע האחרון מצאתי את עצמי בלי משימה להשבוע. אתמול בבוקר הבנתי שהזמן שלי אוזל והיה ברור לי שזו ההתמודדות שאני רוצה, גם אם אני לא מארחת וגם אם אני אצטרך לאכול את כל התבנית לבד - אני השבוע מכינה טירמיסו, יותר נכון היום - היום האחרון שבו אני עוד יכולה להשלים את המשימה השבועית בלי לשקר לעצמי לגביה.

והפעם, גם אם זה ברגע האחרון, ולראיה הפוסט מתפרסם ממש ממש מאוחר, טכנית כבר מחר, אבל היום הכנתי טירמיסו - כמו שצריך, מאפס, בלי עיגולי פינות.

אפיתי בישקוטי, גיליתי שזה ממש לא קל, והעוגיות האלה לא אוהבות להתנתק מנייר האפיה אם הן לא ברמת האפיה המדויקת להן, גם אם הן נראות מוכנות. וגם ממש קשה לשמור שהן יצאו באורך אחיד, או בעובי אחיד, או בצבע אחיד. כל עוגיה יש לה את הרצונות שלה. וגם אם אין בהן אבקת אפיה והן לא תופחות, אף אחד לא מבטיח שהן לא יתפחו קצת ויתחברו אחת לשני באפיה.

ומאחר ואין לי תנור, אלא רק טוסטר אובן, הייתי צריכה לעשות את כל מלאכת האפיה בנגלות קטנות, ככה שתהליך אפיה שצריך לקחת חצי שעה לתנור ממוצע לקח לי בערך שעה וחצי. אבל אני לא מתלוננת, העוגיות באמת יצאו טעימות, ואווריריות ובמרקם הנכון שהוא גם רך וגם קראנצ'י. לפחות רובן.

המשכתי לקרם הזביונה. חרדות. כל מה שכרוך בביצים שצריך לחמם אבל לא לבשל זה כבר מקור לחרדה מבחינתי. מי חשב על הפטנט הזה? מה עשיתי רע? אבל למרבה ההפתעה, הצלחתי ליצר משהו קרמי. לפחות ככה זה נראה.

לאחר מלאכת ההרכבה, הטירמיסו נכנס לנוח במקרר. אבל סבלנות כבר לא הייתה לי, ולמרות שלפי המתכון צריך להניח לו להתקרר ללילה, אני כבר החלטתי לנסות לטעום אחרי שעה וחצי.

אז שוב אני מעגלת פינות. הטירמיסו טעים, אבל - ליד. כי לא נתתי לו לנוח והוא לא ישן את שנת היופי שלו, עם זה אני יכולה להזדהות.

ברור לי שפעם הבאה אני אדע לתכנן יותר טוב ולשפר, וברור לי שאני עדיין יכולה להיות גאה בעצמי שבכלל הכנתי טירמיסו מאפס ולא חיפשתי את הקל ואת עיגול הפינות מראש, ואני עדיין גאה בעצמי כי באמת יצא טעים, ומוצלח ביחס לעצמי. אז אולי לא כישלון, או אולי אחד קצת פחות גדול, אבל היי - יש פה טירמיסו.