שבוע 5 - להתמודד מול הבירוקרטיה

אם יש דבר אחד שכל הישראלים, מכל הקצוות, העדות, המגדרים והמגזרים, שונאים שנאה יוקדת - זו הבירוקרטיה הישראלית. וגם אני שונאת בירוקרטיה. שונאת. גם מפחדת. ברמה שעושה כל מה שניתן לעשות כדי שלא להתמודד מולה. ברמה שמעדיפה לא לבקש דברים שמגיעים לי, כי הם כרוכים בבירוקרטיה.

בשש השנים האחרונות היו לי שתי התמודדות מול מחלת הסרטן. אומנם סרטן קטן, אבל עדיין - היה. וכל מי שהתמודד מול המחלה יודע שמגיעות לו זכויות והוא יכול לתבוע את הביטוח הלאומי ולקבל איזו תמיכה. לפעמים היא גדולה יותר, לפעמים קטנה, אבל אפשר לקבל משהו.

אבל אני, מרוב הפחד מהבירוקרטיה - לא ביקשתי אפילו.

היו לי אלף ואחד תירוצים והסברים למה לא לתבוע - לא עברתי כימותרפיה, לא עברתי הקרנות, עברתי רק ניתוח (פעמיים), ופעמיים חזרתי לעבודה רק שבועיים אחרי, החיים שלי המשיכו כרגיל (יחסית). לפי הרבה מהתנאים של ביטוח לאומי, אני בכלל לא זכאית לכלום. אז בשביל מה לי לעבור את זה בכלל?

לא היה לי איכפת שאני מאז עם מיתר קול משותק (כי כבר לא שומעים את זה ורק אני סובלת מזה ביני לבין עצמי מידי פעם כשיש לי צרידות, או כשקשה לי לנשום, ביג דיל). לא היה איכפת לי שאני מאז חיה על כדורים (כי זה מה יש...). לא היה איכפת לי שמאז הגוף שלי די מפורק ולא מצליח לגמרי להתאזן לגמרי ולחיות כמו קודם (כי בשביל זה יש דיקור סיני, אוסתאופטיה, עיסוי רפואי, שיאצו, פיזיותרפיה, כירופרקטיקה, כוסות רוח ועוד יתר טיפולים שעברתי בשנים האלו בניסיון לעזור לעצמי למצוא את עצמי שוב). לא היה איכפת לי שיש לי סיכון מוגבר למחלות אחרות בגלל הטיפולים שקיבלתי והנזקים שנגרמו לגוף שלי. ולא היה לי איכפת שכל חצי שנה, לקראת עוד ביקורת, אני על סף התמוטטות והתקף חרדה.

פשוט לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי למצב של לתבוע את מה שמגיע לי.

לא חשבתי שאני אקבל, לא באמת מגיע לי. אז בשביל מה לנסות? שישפילו אותי באיזו ועדה רפואית? ויתרתי על התענוג מראש.

אבל המחשבה הזו אכלה אותי מבפנים כל השנים. מידי פעם חשבתי לנסות, הדפסתי את הדפים שצריך למלא ונבהלתי המסמכים שצריך למלא, ורופאים שצריך להחתים, ואז ויתרתי. ואז עברה שנה ודיברתי עם עו"ד ושוב הדפסתי את הדפים. ושוב נבהלתי. וחוזר חלילה.

בגלגול הקודם של הבלוג, זו הייתה אחת מ-100 המשימות המקוריות. חשבתי שזה יהיה אחלה דבר להתמודד מולו בזמן האבטלה. אבל אז נוספו משימות אחרות שריגש אותי יותר להשלים, או שיותר ריגש אותי לדחות את המשימה הזו עוד קצת ולהוריד אותה במורד הרשימה. ובסוף היא נדחתה עוד קצת ועוד קצת ולא קרתה.

וכך עברה לה שנה ועוד שנה. וככל שהזמן עבר זה נראה לי מגוחך ומיותר. בשביל מה אני צריכה את זה בכלל? ומה יגידו לי? ואין סיכוי שיתנו לי משהו. ואלף ואחת מחשבות שבגללן העדפתי לדחות את ההתמודדות הזו עוד ועוד. יותר קל לוותר מראש.

לפני כמה חודשים שמעתי על "יד מכוונת". זה שירות של ביטוח לאומי, שעוזר לאנשים להכין את מה שצריך לקראת הוועדות, ועושה קצת סדר בבלאגן. הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא - גם כי יש גבול זמן שבו אפשר לתבוע רטרואקטיבית, ובעיקר כי אם אני אמשיך לדחות את זה ביני לבין עצמי עוד קצת אז זה באמת לא יקרה. החלטתי לקבוע תור. מקסימום אני אוותר עליו ולא אלך.

עברו שבועות. קצת שכחתי מזה. אבל במקביל דאגתי להכניס את המשימה הזו לרשימה. בתקווה שהיא באמת תתממש עד שאחגוג 40. מין מחויבות שלי לעצמי.

בתחילת השבוע פתחתי את היומן וקלטתי שהפעם זה קורה. התור שקבעתי מתקיים השבוע.

אבל פגישה מהעבודה שאמורה לקרות באותו יום בירושלים איימה על כל האירוע הזה מלהתרחש.

עדי הדחיינית ראתה בזה מיד כסימן. זה אומר שזה לא נועד לקרות. יופי. היקום מחליט בשבילי.

רק מה? היקום התחרט. הפגישה זזה ברגע האחרון ליום אחר.

וככה מצאתי את עצמי בבוקר יום שני, נוסעת לפתח תקווה, לעמוד בהתחייבות שלי לעצמי.

תיכננתי את המסלול מראש, הבנתי בדיוק איזה אוטובוס נוסע לכיון ואיפה אני צריכה להחליף ולקחת אחד אחר, אבל היקום? זוכרים אותו? הוא החליט לבחון את הנחישות שלי... באמצע הדרך האוטובוס שינה את המסלול, ולא עצר בתחנה היחידה שבה אני יכולה להחליף לאוטובוס האחד שיכול לקחת אותי למקום שאליו אני צריכה להגיע.

מצאתי את עצמי רחוקה מהמסלול המקורי. באמצע צומת פקוקה. שונאת את היקום ואת הרמזים שהוא מנסה לשלוח לי.

קצת מתוסכלת מהכל, החלטתי להמשיך. חישבתי מסלול מחדש, הזמנתי מונית, איחרתי לפגישה, אבל הגעתי.

ב"יד מכוונת" וקיבלתי תשובה חד משמעית לשאלה שקיננה במוח שלי כל השנים - סביר שאני זכאית. היום התהליך הוא קצת שונה, וצריך לשלם אגרה נכבדת למס הכנסה קודם, אבל אני יכולה לצאת לדרך. נקווה שהדרך הזו תהיה יותר חלקה מאיך שהבוקר שלי התחיל.

אז חזרתי הביתה עם ערימה של מסמכים למלא. רק שהפעם הם נראו פחות מפחידים.

בהמשך של יום שני, ואז גם בשלישי - שילמתי את האגרה שצריך לשלם למס הכנסה, מילאתי את הדפים, הדפסתי סיכומים רפואיים, אשפוזים, בדיקות.

והתמודדתי שוב מול אותם מונחים רפואיים שדאגתי להדחיק בשנים האחרונות בניסיון להתנהג כאילו החיים שלי ממש בסדר. ופתאום אני קולטת שאני מבינה הרבה יותר טוב את המונחים האלה. עכשיו אני יודעת מה הם אומרים ומה המשמעות של כל המילים הרפואיות שלא הצלחתי לקלוט או לעכל אפילו לפני שש שנים.

אבל התמודדתי. ברביעי בערב הכל היה מוכן, מודפס, עם עותקים לעצמי. חתומים בתוך מעטפה גדולה. נשאר לי רק לנסוע בחמישי על הבוקר להגיש את המסמכים.

אבל שכחתי שמשרדי ממשלה לא פתוחים בחגים, ובחמישי היה פורים.

מאז עברו שלושה ימים, בהם אנחנו מביטות האחת בשניה, מעטפת המסמכים שלי ואני.

אולי לא השלמתי את המשימה במלואה השבוע. את ההגשה הרשמית אני כבר אעשה שבוע הבא, אבל התחלתי את התהליך. ומה שיהיה עכשיו, אחרי שאגיש את המסמכים, זה כבר לא ממש תלוי בי, זה לא בידיים שלי.

עדיין יכול להיות שאקבל "לא". עדיין יכול להיות שאצטרך להצדיק ולהסביר למה זה לקח לי שש שנים. אבל לפחות אני אדע שניסיתי. אז זה לא יהיה לגמרי לשווא. כי אני כבר לא אחיה עם אותה שאלה טורדנית בראש ולא ארגיש שיש משהו שאני מוותרת עליו מראש ומפספסת.

אני אדע - אני את שלי עשיתי.