שבוע 4 - לקרוא ספר ביום

סביר שזה סתם היה צירוף מקרים. סתם וירוס בטן שהפיל אותי השבוע. אבל לי היה נדמה שלקח לגוף שלי יומיים בדיוק לעכל את הפוסט של שבוע שעבר, על כלל טלטלותיו ואפקטי ההדף שלו, ואחרי אותם יומיים הוא לא היה מסוגל לשאת אותי ולו לעוד רגע אחד.

זה התחיל במין תחושה כזו שמשהו לא בדיוק בסדר. הייתי אצל חברה והתחלתי ללכת הביתה. את הדרך אני מכירה בעל פה והלכתי אותה עשרות פעמים בשנים האחרונות. אבל פתאום עצם המחשבה על ההליכה הזו עייפה אותי. כל צעד היה כרוך במאמץ. בשכנוע עצמי שאני יכולה ואני סתם מרחמת על עצמי כי הנפש שלי עייפה. כבר היה אחרי חצות ורציתי ממש להגיע הביתה וליפול למיטה, אבל כל זה נראה כל כך רחוק, למרות הקירבה הפיזית. כשהגעתי הביתה התחושה שמשהו לא בסדר התחלפה בצמרמורות שלא חלפו, ההפוגה היחידה הייתה כשהקאתי, ואז הצמרמורות חזרו, עם חום. לילה של מלחמת התשה של הגוף.

שלושה ימים שכבתי בבית. גיליתי שגם אורז לבן יכול להיות אויב מר כשהבטן לא מעוניינת לקבל אורחים. ועכשיו, חמישה ימים אחרי, אני עדיין לא בוטחת באוכל, מלבד חבר אחד - טוסטעים. אותם צנימים יבשים ופריכים שאני לא חושבת שאכלתי אי פעם בסיטואציה שלא הייתה קשורה לוירוס בטן או קלקול קיבה כזה או אחר. מהמוצרים בסופר שלא ברור איך הם עדיין שם ומי קונה אותם... אבל כמה מנחם ונחמד לגלות שהם שם כשצריך אותם.

אז התכניות הגדולות שלי למשימה השבועית נדחו לטובת ההבנה שכרגע הקיבה שלי מכתיבה לי את הלו"ז, ובחרתי במשימה שאין מתאימה ממנה למצב - לקרוא ספר ביום. מכריכה לכריכה. באנגלית זה נשמע יותר טוב.

בגלגול הקודם של הבלוג הייתה לי משימה דומה "שעה עם ספר", אבל מאז פיתחתי שאיפות גדולות יותר.

החיים שלי בשלוש השנים שחלפו מאז הגלגול הקודם של הבלוג הוכיחו לי שלא צריך בלוג בשביל לתת מקום להישגים הקטנים, ושאנחנו תמיד יכולים ללמוד משהו על עצמנו ועל החיים אם שניה נעצור ונעניק תשומת לב לרגע כשהוא קורה. כי היו הרבה דברים שניסיתי לעשות בזמן כתיבת הבלוג והם פשוט קרו מעצמם אחריו, אז אם כבר לפתח שאיפות גדולות יותר - למדתי לסלוח לעצמי אם אני מאחרת ולנשום כי לאף אחד לא באמת כזה איכפת, סיפרתי את עצמי שוב מאז, אמנם הרגתי בדרך כמה וכמה עציצים אבל יש גם כמה ששורדים אותי ואיתי כבר שנה ויותר, טסתי בספונטניות לחו"ל (טיסת עבודה, אבל עדיין תקף), זכיתי בפרס בתכנית הבוקר של טל ואביעד ועוד שלל הישגים קטנים וגדולים, סיפורים שהיו משמעותיים לרגע בחיים שלי.

היו לי מחשבות עם עצמי, אם המשימה הזו תקפה, אם יש לי משהו ללמוד ממנה בכלל, אבל לאור תובנות העבר ומצב הצבירה בהווה החלטתי להניח את המחשבות בצד ולהרים ספר במקומן.

מניחה שכבר כתבתי על זה בפוסט ההוא, לא חזרתי לקרוא כדי לבדוק, אבל פעם הייתי קוראת הרבה. זה היה המפלט שלי. והיום... היום כבר פחות יש לי חשק לקרוא, אני מעדיפה לאבד את עצמי בתוך סדרה בנטפליקס. והשבוע הבנתי גם עד כמה זה נכון וגם קצת למה.

בהתחלה בחרתי ספר באנגלית, כי אם כבר אני מגדילה את השאיפות שלי אז עד הסוף. בחרתי ספר שאני כבר לא יודעת להגיד כמה זמן הוא על המדף שלי ואיפה או מתי קניתי אותו, אבל הכותרת שלו הרגישה מאוד מתאימה למשימה השבועית "the difference a day makes" בתקווה שבאמת אצלח אותו תוך יום. התחלתי לקרוא, כבר בעמוד הראשון של הספר בעלה של גיבורת הספר חוטף התקף לב. או לפחות כך נראה. קלאסי. רציתי ספר קליל, רומן רומנטי, ובמקום קיבלתי סיפור מדכדך שמתחיל בחווית כמעט-מוות.

אחרי שעה וחצי ושלושים עמודים לתוך הספר, עשיתי חישוב קל והבנתי שיקח לי מעל ל-20 שעות רצופות לסיים את הספר, כך שאין לי סיכוי לסיים ספר באנגלית ביום. בטח לא ספר של 400 עמודים. אז חישבתי מסלול מחדש. ובעברית.

את הספר "החברה הגאונה שלי" קניתי כבר מזמן. התחלתי אותו גם כבר מזמן. אבל כמו עשרות ספרים אחרים שיש לי, גם הוא מצא את עצמו מעלה אבק, עם סימניה שמסמנת את העמוד שאליו הצלחתי להגיע כל עוד הייתה לי סיטואציה שהגדירה את זמן הקריאה שלו.

אז הוצאתי את הסימניה ממקומה, והתחלתי לקרוא. אז זה לא יהיה "מכריכה לכריכה", אבל מסימניה בעמוד 50 לכריכה נשמע הרבה יותר מסורבל.

שמעתי רבות על סדרת הספרים הזו ועל כמה שהיא נחשבת ומוצלחת, אבל אני, לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי ליפול בקסם של המילים ולא נשאבתי לנאפולי של 1958. המשכתי לקרוא, מחכה למצוא את עצמי אובדת בתוך הדפים. אבל המוזיקה שליוותה אותי היא זו שמשכה אותי הרבה יותר והסבה לי הנאה והקלה עלי להמשיך ולקרוא. מצאתי את עצמי זקוקה להפסקות הרבה יותר תכופות ורבות ממה שחשבתי שאצטרך. ולמרות שהבטחתי לעצמי שלא אפתח נטפליקס, הייתי צריכה לנוח. כן! לנוח מלקרוא ספר... אז עוד פרק של סיינפלד וזהו.

לא עמדתי במשימה. גם לא בשכיבה על הספה. הגעתי לעמוד 184. אני מרשה לעצמי להאשים את שאריות הוירוס שעדיין מקשות עלי, אבל כנראה שהמציאות היא שזה יותר קשה ופחות רומנטי ממה שחשבתי. אני כבר לא אגדל להיות אותה ילדה עם צמות שהולכת עם הראש קבור בספרים וגומעת שלושה ספרים בכל שבוע, כמו שחלמתי להיות כשהייתי ילדה וקראתי "אורה הכפולה".

את הספר כבר אסיים ביום אחר, בתקווה שזה יקרה עד גיל 40. אבל אולי ככה זה אמור להיות עם ספרים. אולי הם אמורים להיות ארוכים, וקשים למעבר, ומורכבים. שלוקח כמה ימים או שבועות לעבור אותם. לא כמו סדרה בנטפליקס שרצה בעצמה בבינג' ותוך כדי אני יכולה גם לקפל כביסה ולנהל שיחה בוואטסאפ. אולי גם הם. קצת כמו טוסטעים - קצת לא ברור מי עדיין קונה אותם (אני. למרות שכבר פחות קוראת, לא הפסקתי לקנות), אבל תמיד טוב לדעת שהם שם.