שבוע 3 - לתכנן את החיים

ברוכים הבאים למשימה שהיה ידוע לי מראש שהיא זו שתהיה לי הכי קשה לכתוב. ולראיה - כבר ארבעה ימים אני דוחה את הכתיבה שלה, עד לנקודה שהיום בתכלס זה היום האחרון של השבוע וזה היה לכתוב עכשיו או להמשיך להתחמק הלאה בבושה. וכל מילה אני כותבת ומוחקת, חוזרת לקרוא את הפסקה מתחילתה ומתקנת ועוד לא הגעתי לנושא הכתיבה עצמו בכלל.

אז אחרי ששבוע שעבר "תיכננתי" את המוות, השבוע התפניתי "לתכנן" את החיים.

נקודת הכאב הכי פועמת של חיי כנראה היא הגיל שלי, שאמנם נספר פה לאחור במסגרת הבלוג, וזו התמודדות בפני עצמה, אבל מה שהרבה יותר קשה ומכאיב ומורכב ורגשי וחשוף פה - הוא השעון הביולוגי והתקתוק שלו לאחור...

אז בואו נדבר על הפיל שבחדר - אני בת 39, רווקה, ללא ילדים. ואני לא בזוגיות.

לא חשבתי שזה מה שהחיים יזמנו לי, אבל זה מה שקרה. כששואלים אותי למה, או איך זה קרה, האמת היא שגם לי זה לא הכי ברור. אני מציאה! אבל זה קרה. זה מה שזה. זו המציאות. השאלה היא מה עושים עם המצב הזה?

כל החיים שלי היה ברור לי שיום אחד אני אהיה אמא. אני אוהבת ילדים. היה שלב מאוד קצר שחשבתי להיות גננת מרוב שאני אוהבת ילדים. אני זוכרת שכבר ביסודי כתבתי איזה עבודה על היריון כי זה עניין אותי. אבל בכל זאת, זה לא קרה לי עדיין.

עם זאת, עוד לא הגעתי לנקודה שבה זה כל כך בער בעצמותיי עד שאמרתי לעצמי "זהו, אני לא מחכה יותר ואני מביאה ילד לבד".

אני עדיין רוצה קודם כל זוגיות. וילדים מבחינתי יכולים לבוא אחר כך. ואם אפשר אז שיבואו עם בית וכלב וגדר לבנה כמו בסרטים.

אבל אולי אני צריכה להתבגר, להתעורר, לצאת מהסרט שאני חיה בו.

אבל אני לא באמת חיה בסרט. יש מסביבי ה-מ-ו-ן מודלים של משפחות. יש לי חברים וחברות נשואים באושר (לפחות ככה נרצה להאמין) עם ילדים, ויש לי חברים וחברות גרושים באושר עם ילדים, ויש לי חברות חד-הוריות ויש כאלו שהביאו ילד בהורות משותפת ובאמת הכל טוב ולגיטימי.

ואני עדיין רוצה קצת את החלום. למרות שתמיד היה ברור שיש גם אלטרנטיבות - יש טיפולי פוריות, ויש פונדקאות ואפשר גם לאמץ. כל האופציות האלו תמיד היו בעיני סופר לגיטימיות, ואולי בגלל שאני יודעת שהן שם אני ממשיכה לנסות ולהחזיק בחלום הזה.

אבל מה אני עושה בשבילו? מה אני עושה בשביל שתהיה לי זוגיות כרגע? בכנות אגיד - מעט מאוד. אני יוצאת לפחות דייטים מבעבר. התקופה היא לא משהו, החיים מורכבים מספיק.

אז השבוע התכנון היה להתמודד מול ההחלטה. לא לקבל החלטה, אבל כן להתחיל להתבשל קצת - איך אני אהיה אמא בשנים הקרובות. כי השעון פה מתקתק לאחור ואף אחד לא יכול להבטיח לי שהאביר על הסוס הלבן יגיע כשזה יהיה עוד רלוונטי. או בכלל. או כמו משפט מאוד חמוד שקראתי פעם ותמיד הרגיש לי מאוד נכון עבורי - האביר על הסוס הלבן שלי, הוא רכוב על צב, עם מבט מאוד מבולבל על הפנים שלו.

לפני שבוע הייתי אמורה להשתתף בהרצאת זום על הורות משותפת. אבל נכון כתבתי בהתחלה שדחיתי את הכתיבה של הפוסט הזה כבר ארבעה ימים? אז מההרצאה ההיא החלטתי להבריז. העדפתי להעביר את הערב בפיג'מה וכוס יין מול רוקדים עם כוכבים ולהדחיק את המציאות. אבל למזלי, המציאות לא נותנת לי להדחיק אותה יותר מידי ואותה ההרצאה שפספסתי בכוונה נשלחה לי לבסוף כסרטון יוטיוב, זמין לשבוע ועוד יום. לקח לי ארבעה ימים רק לפתוח את הלינק ועוד ארבעה ימים נוספים לצלוח הרצאה של שעה וחצי. עשרים דקות בכל יום, בטפטופים של דחיינות וסדרי עדיפויות אחרים בחיים. אבל היי, עשיתי את זה! ונשארתי עם הרבה חומר למחשבה.

ורציתי השבוע גם לדבר עם אותן חברות, ומכרות, ובנות משפחה שהביאו ילד לבד, או גידלו אותו לבד. לשמוע איך היה להן, מה הן היו עושות אחרת בדיעבד או אולי הן היו בוחרות את אותו הדבר בדיוק. אבל - אני דחיינית שפוחדת להתמודד מול הדברים שמלחיצים אותה. ולדבר על דבר כזה מלחיץ אותי!

אז לא דיברתי. לא שאלתי. אבל כן חשבתי על הדברים, וניסיתי קצת יותר להקשיב לאימהות שמסביבי שעוסקות באימהות שלהן - ואם אתם או אתן קוראים וקוראים עד לכאן, ויש לכם מה לחלוק, בפרטי או בתגובות, לכו על זה!! תהיו אמיצים ואמיצות, תפתחו לי את הראש.

מול חברה אחת מהעבודה כן היה לי קצת אומץ. אמנם יש לה שתי בנות שנולדו מתוך מערכת יחסים וזוגיות טובה, אבל היא חיכתה עד גיל 40 בשביל שזה יקרה. את הקטנה שלה היא ילדה בגיל 43. לא הספקנו לדבר הרבה - כי אני דחיינית עם צד אסטרטגי מפותח, וניגשתי אליה ממש בסוף יום העבודה, כדי לסמן וי שדיברתי איתה אבל גם לא לאפשר רוחב יריעה לשיחה להתפתח. המעט שהיא כן הספיקה להגיד זה שבגדול היא מאוהבת בילדות שלה ולא היתה מוותרת עליהן בעד שום הון שבעולם, אבל באותה נשימה, ורק בינה לבין עצמה, יכול להיות שאם היא הייתה צריכה לגשת לזה מתוך מה שהיא יודעת עכשיו, אולי היא הייתה בוחרת לעשות את הדברים אחרת. שיש בה צד קטן שקצת מבין אנשים שמחליטים שלא להביא ילדים.

המשפט הזה שלה, עם הכנות החותכת והמאוד אופיינית לה, הצליח להפתיע אותי מאוד ובמקביל להרגיע אותי נורא. היה מרענן לשמוע אמירה כזו, גם אם מדובר בדעה לא פופולארית. וגם פה, נשארתי עם הרבה חומר למחשבה.

זה לא גרם לי לחשוב על לוותר על הורות, אבל כן נשארתי עם הבנה שאולי אין לי מה למהר, ואני לא מפסידה כל כך הרבה. ושהחסידה שלי עוד תבוא, בזמנה ועם חילופי העונות. כשאני אהיה יותר מבושלת, יותר מוכנה. והחסידה שלי, אולי היא בכלל צב, שמסתובב עם מבט מאוד מבולבל על הפנים שלו.