שבוע 21 - להזמין את ההורים לארוחה

אחרי ששבוע שעבר שילמתי על בנאדם זר לחלוטין, היה מאוד מתבקש בעיני ללכת השבוע על ההיפך הגמור, לחזור לשורשים, הביתה, להורים. אז השבוע שילמתי על ההורים.

אם תחפשו בגוגל כמה עולה לגדל ילד, אז התשובה היא בערך מיליון וחצי שקל לילד, עד גיל 18, לא כולל ריבית והצמדה ומחסור בשעות שינה. וההורים שלי גידלו 4 כאלה, והמשיכו לשלם עלינו עוד הרבה אחרי גיל 18 - ושוב, לא מתכוונת פה רק לכסף, גם אחרי גיל 18 אפשר לשלם על ילדים במחסור בשעות שינה, מתח ולא מעט דאגות. ובזה, עליתי להורים שלי לא מעט.

אני יודעת שסביר שאני לא אומרת להם מספיק תודה על זה ובאופן כללי על כל הדברים שהם עשו ועושים בשבילי, ואני לא באה מספיק הביתה, ואני לא מפצה עם מספיק נחת.

השבוע ניסית קצת.

בכל פעם שאנחנו יושבים בבית קפה או במסעדה אז זה כאילו סוג של ברור שההורים מזמינים. "זה הכיף שלנו" הם יגידו, ולא יסכימו לי לשלם על חלקי. אז הפעם הצבתי עובדה בשטח - הזמנתי מקום במסעדה והודעתי בחגיגיות שהפעם אני מזמינה, וגם יש סיבה לחגוג, והפעם זה הכיף שלי, אז עלי.

אמרתי לאמא שיהיו מוכנים ביום חמישי בשמונה בערב, ולא סיפרתי לה כלום מעבר, שתהיה הפתעה. אבל ברגע האחרון נשברתי, וסיפרתי לאן הולכים, אולי כדי שתהיה להם קצת התרגשות, אולי כדי שיספיקו להתלבש יפה מראש.

כשהגענו למסעדה, אבא ניסה לגשש איתי כמה כסף חשבתי לשים, כדי שהוא ידע מה אפשר להזמין. והבנתי כמה הסיטואציה הזו זרה ומוזרה עבורו. כי אנחנו בחיים הרי לא היינו שואלים אותו את השאלה הזו בסיטואציה הפוכה. עניתי לו שיזמין מה שהוא רוצה ושאין שום מגבלת תקציב לאף אחד, חוץ מלאחותי הדס, שקיבלה אישור מיוחד להצטרף לאירוע כי גם יש לה בקרוב יום הולדת. ולמרות שהיא קיבלה הנחיה ברורה, שהיא יכולה להזמין רק שניצל ילדים, שלא תגזים (לא באמת. כאילו, זה כן נאמר במציאות, אבל כמובן בהומור). החצופה הקטנה הזו עשתה מהר יד אחת עם אבא והם הזמינו יחד מנה זוגית, ככה שאני לא אוכל להאשים אותה או לבוא אליה בטענות.

בזמן שכולם החליטו מה הם רוצים לאכול, התלבטו, שיתפו בהעדפות שלהם והחליטו לבסוף מה להזמין, אני מיקדתי את האנרגיות בבחירת היין. משהו שיהיה טעים לי, קליל בשביל אמא, ויבש בשביל אבא. והדס, שתסתדר :)

כשהרמנו לחיים, זה היה אומנם לכבודי ולכבוד החגיגה הקטנה שלי, אבל אני ניצלתי את ההזדמנות כדי להגיד להורים תודה. כי בלעדיהם זה לא היה קורה. כי הם תמיד תמיד שם בשבילי.

המנות התחילו להגיע, כל אחד התמקד בצלחת שלו ועם זאת המזלגות נשלחו מידי פעם לאיזו צלחת מרוחקת בצד השני של השולחן, קצת לטעום ממה שאחרים הזמינו, אוכלים ביחד וגם לחוד, בשקט שמעיד על כמה טעים. ככל שהצלחות הלכו והתרוקנו ככה התחלנו יותר לדבר והיו לנו כמה רגעים קטנים שהם שלנו.

כשהזמנו את החשבון, המלצרית הגישה אותו אוטומטית לאבא. כי ברור שהגבר ישלם, כי ברור היה שהוא האבא. זה קצת היה לי עצוב, גם בשביל אבא שלי וגם בשבילי, שזה ככה כביכול כל כך מובן מאליו. הושטתי מהר את היד לחטוף ממנו את החשבון, שלא יתבלבל לרגע, אבל הוא רצה בכל זאת להציץ. ראה את הסכום והתחיל להתכונן שאני אולי אתחרט ואבקש שהוא ישלם חלק. אבל אני לא נבהלתי מהסכום. לא שאני נוהגת לשלם כאלו סכומים כאילו שהם כלום, אבל מבחינתי הערב הזה היה שווה כל שקל.

רק כרטיס האשראי שלי, עושה בושות, והחליט לא לעבור ברגע השיא של הערב. מזל שיש לי עוד כרטיס שלא עושה דרמות, רק שאני אף פעם לא יודעת איך לעבור סיטואציה בלי עוד רגע קט של מבוכה והייתי צריכה להיכנס לאפליקציה בשביל להיזכר בקוד.

בכיף שלי.