שבוע 20 - לשלם על מישהו זר

הרעיון למשימה הזו התחיל מדבר מאוד פשוט - ההבנה שיש דברים שפשוט לא קורים לי.

נכון פעם בכמה זמן מופיע איזה פוסט מרגש וקורע לב שמספר על מישהו שעומד בתור לסופר, או לסופרפארם, או כל תור גנרי אחר ואז הוא קולט שהבנאדם שעומד לפניו בתור מוותר על כמה מוצרים שהיו לו או לה בעגלה כי כל הקניה הזו הפכה ליקרה ואז הוא נאלץ לוותר על לקנות מילקי לילדים, או כמה תפוחים או משהו כזה, ואז הבנאדם שכתב את הפוסט מספר איך הוא קנה את המילקי או התפוחים או בכלל שילם את כל החשבון?

אז זה בחיים לא קרה לי.

אולי זה בגלל שאני בנאדם אנטי-סוציאלי ותמיד הולכת עם אוזניות ומקשיבה לפודקאסטים בזמן שאני עושה קניות. או שזה בגלל שאני אעדיף לרוב את הקופה העצמית ואז קצת פחות שמים לב אם מישהו מחליט לוותר על כמה מוצרים מהעגלה, או שאני עושה סופר בשעות הלא נכונות. או עוד אלף ואחת סיבות. לא יודעת. רק יודעת להגיד שזה בחיים לא קרה לי, אז איך אני יכולה לכתוב על זה פוסט?

הכי קרוב לאירוע כזה שקרה לי היה פעם אחת שבה מישהו בקופה לידי ביקש ממני לשלם עליו באשראי והוא החזיר לי במזומן. אבל לא ידעתי למנף באותו רגע את ההזדמנות, אז רק שילמתי עליו וקיבלתי בחזרה ובתודה את המזומן.

השבוע החלטתי לא לחכות יותר שדברים יקרו לי. והחלטתי ללכת, באופן מודע ומלא כוונה, לשלם על מישהו זר. רק שבכל פעם שהלכתי למכולת, מלאת כוונות טובות ואשראי, נורא התביישתי לגשת לאנשים זרים ולהציע להם שאשלם עליהם. חשבתי ללכת לסופרפארם, לחפש אמא שקנתה בדיוק חיתולים ומטרנה, אבל חששתי שעבורה זה יתקבל,כמו צדקה או נדבה והתביישתי בשבילה. אז שוב ניגשתי למכולת, רק שהיה כזה תור ארוך, שכבר לא ידעתי במי לבחור כקורבן בר מזל ואיך כל האחרים ירגישו אם אני לא אשלם גם עליהם, אז בסוף חזרתי הביתה עם חשבון של 70 ש"ח ובכלל רציתי רק לקנות חלב.

יום נוסף, גיחה נוספת לסופר, התחלתי לפקפק באומץ שלי כבר בכניסה, אבל החלטתי לשים את הפקפוק שלי שניה בצד ובינתיים להתחיל עם למצוא סלסלה ולהתמודד עם כל המבוכה שלי כשאגיע לקופות, אבל כשמצאתי סלסלה ריקה ליד אחת הקופות, עמדה שם חיילת שבדיוק סיימה להעביר את המצרכים שלה ועמדה להוציא את האשראי ולשלם. הפרעתי לה, אמרתי לה בביטחון שאני אשמח לשלם עליה, שזה עלי. היא אוטומטית סירבה, אבל אני התעקשתי. היא האדימה במבוכה, הרגעתי אותה שזה ממש בסדר ושאני אשלם עליה הפעם. לבסוף היא ויתרה והודתה לי ושתינו עמדנו נבוכות אחת ליד השניה, מחכות שהתשלום יעבור.

כעבור עשר שניות שהרגישו כמו נצח, שום דבר לא קרה, התשלום כאילו לא עובר. ואני נחרדת מבושה שמתחילה לטפס במעלה המוח שלי. אבל אז קלטתי שצריך להגדיר אם לשלם רגיל או בתשלומים ושהסתכלנו כל הזמן הזה על המסך הלא נכון. מיד לחצתי על הכפתור של התשלום הרגיל ויצאה הקבלה ששיחררה את שתינו לדרכינו, היא לביתה ואני לתחילת מסע הקניות שלי בסופר.

כשסיימתי את הקניות שלי ונעמדתי שוב בקופות, סרקתי כל פעם את הקונים שמסביבי, תוהה אם יהיה קורבן בר מזל חדש. מעבירה מוצר ועוד אחד ובוחנת את הסובבים. ואז הוא הגיע, אבא צעיר עם ילד קטן שחיכו שאסיים להעביר את הקניות, וחשבתי לעצמי שזה מושלם, לעזור ככה בקניות למשפחה צעירה. הייתי גאה בעצמי עוד לפני שזה קרה, רק על עצם הרעיון והמחשבה.

באיזשהו שלב הילד בא לצד שמאל שלי והתחיל לשחק עם השקיות שלי ואותי זה בעיקר הצחיק והיה בעיני חמוד וילדי. אבל בעיניי אבא שלו זה קצת פחות מצא חן והוא קרא לילד "בוא, אל תפריע לגברת".

באותה שניה, כל הכוונות הטובות שלי פרחו מבעד לדלתות הנפתחות של הסופר.

אף אחד שקורא לי "גברת" לא הולך להינות מקניות על חשבוני!!

סיימתי להעביר את המוצרים, לשלם ולארוז, וכשעמדתי ללכת שמתי לב שהקארמה באה עם האבא הזה כבר בחשבון והילד שלו פתח חבילת מנטוס בקו קופה והוא יאלץ לקנות אותה ולשלם עליה בעצמו.

גברת הוא קורא לי... עלק!

וזה? זה בהחלט משהו שקורה לי, גם בלי שום כוונה.