שבוע 2 - לתכנן את המוות

לפני שלוש או ארבע שנים הלכתי לערב הרצאות - "אנשים שבדרך כלל לא מרצים". הערב הזה, כשמו כן הוא, מורכב מהרצאות קצרות של אנשים שיש להם סיפור חיים מיוחד ומרתק, אבל אתם לא תשמעו אותם מרצים בדרך כלל. באותו הערב, אם אני זוכרת נכון, דיבר מוכר בבסטה בשוק וליצנית רפואית וגם אחת, יוצאת דופן ומיוחדת שהקימה עסק לתכנון לווית וליווי משפחות אבלות.

קוראים לה אור פירון-זומר, היא הבת של שר החינוך לשעבר, שי פירון, והיא הבינה כמה זה חשוב ללוות משפחות בשעה הכי קשה וההתמודדות הכי מורכבת שרובנו ניצבים מולה במהלך החיים. מכל ההרצאות שראיתי באותו ערב, הדברים שלה הם אלו שנשארו איתי. חשבתי כמה אנחנו מעולים בלתכנן ובעיקר לחיות את החיים, אבל ממש גרועים בלהתכונן לקראת המוות. וכולנו בסוף מתים. אבל בעוד ולכל אחד מאיתנו יש חיים שונים מאוד, לכל אחד מאיתנו יש בחירות שונות ואהבות שונות, בסוף - כולנו מסיימים באותה דרך, קבורים בעומק האדמה. ואיך יכול להיות שאנחנו לא מחליטים איך נמות? לא למה ולא מתי, אלא איך? איך יכול להיות שאנחנו לא חושבים על איך היינו רוצים שינציחו אותנו, איך היינו רוצים שיזכרו אותנו, איך יראו "החיים שלנו" אחרי שנמות?

לרוב רק אנשים שיודעים שהם עומדים למות מתפנים למחשבות כאלו ונפרדים מהיקירים להם ומבקשים לתכנן את הלוויה שלהם. אבל אף אחד לא מבטיח לי שאני לא אמות מחר, ונראה לי די מטופש לא להתכונן לזה, לפחות קצת.

והשבוע הייתי באנרגיות קצת נמוכות, בלי הרבה כוחות או אנרגיות להרפתקאות, אז בכל ערב, קצת, חשבתי לעצמי איך הייתי רוצה שהמוות שלי יראה.

התחלתי מהפרחים. איזה פרחים הייתי רוצה שישימו על הקבר שלי? בהתחלה חשבתי על הפרחים האהובים עלי - צבעונים, אבל זה קצת יקר ומאוד לא פרקטי (פריחה עונתית, מה יקרה אם אמות דווקא בקיץ). ואז קראתי על רעיון ממש יפה שבמקום שכמה אנשים יקנו זרים, כל אחד שמגיע ללוויה יניח פרח בודד, וכך הקבר מכוסה פרחים. אבל ככל שחשבתי על זה עוד, הבנתי שזה ממש לא אני. זה ממש מלא פלסטיק ופרחים בסוף נובלים וכל המחשבה הזו על נבילה המונית מסביב לקבר הייתה לי נורא מורבידית ואז גם צריך לפנות את כל הפרחים לפח וזה כבר היה לי ממש יותר מידי. אז החלטתי - אני לא רוצה פרחים על הקבר שלי. גם ככה רק בשנתיים האחרונות התחלתי לאהוב שיש פרחים בבית. במקום פרחים, אני מעדיפה עצים. אז בקשה קטנה, אל תביאו לי פרחים לקבר. במקום - תנטעו עץ. זה הרבה יותר אקולוגי, רב שנים ויפה.

בערב אחר בחנתי את נושא חלקת הקבר. כי לא ידעתי בכלל אם זה דבר שצריך לקנות או מה. לא שאני חושבת שאני בשלה בכלל לקנות לעצמי חלקת קבר, אבל גם ביטוח חיים אני לא בשלה לעשות. אז מסתבר שבעיקרון מקבלים חלקת קבר חינם, אבל כמו כל דבר בארץ זה מגיע עם כוכבית, כי זה לא תמיד עובד ככה ולא תקף בכלל אם אתם רוצים להיקבר בעיר שאתם לא רשומים בה (למשל כמוני, שרשומה כתושבת גבעתיים, אבל אם אמות בקרוב אני מאמינה שאעדיף להיקבר בקרית טבעון - את כתובת המגורים שיניתי לתל אביב ואז לגבעתיים רק לפני כמה שנים, אחרי מערכת בחירות אחת יותר מידי שהצריכה נסיעה של שעתיים בשביל להצביע בקלפי). אז המשכתי לבדוק. חלקת קבר בבית הקברות בטבעון תעלה לי בין 3,300 ל-4,400 ש"ח, תלוי איך ארצה להיקבר. אבל זה המחיר לחלקה לרכישה בחיים, לא תקף למקרה שכבר מתתי. ואז לכו תדעו איזה גודל כוכבית יהיה צריך לשים על המחירים האלו... אבל כאן שמתי את הגבול. לא יכולתי עוד להמשיך לחפש ולחפור בנושא של קבר... סגרתי את המחשב, ושמתי חיסכון מנטלי של 4,000 שקל ליום גשום (כבר הבנתי שאני מעדיפה למות בחורף).

תכננתי עוד לחשוב על המוזיקה ולבנות איזה פלייליסט, להמליץ על האוכל לשבעה, כל מיני קטנות כאלו. אבל זה אולי באמת קצת מוזר לתכנן את הכל ככה מראש. התחיל להיות לי קצת דכאוני. אז החלטתי שלא לרדת בשלב זה עוד לפרטים. רק דבר אחד - תקנו את הפחזניות של הדליקטסן. אם כבר מוות אז שיהיה טעים ושיהיה בסטייל. ואם אתם אוכלים את הפחזניות האלו, ההמלצה שלי - בביס אחד! אחרת אתם מסתכנים בשפריץ של קרם על החולצה.

לא כל כך ידעתי איך להמשיך לתכנן את המוות. לברר עלויות של מצבה זה כבר באמת גדול עלי. ואז נתקלתי במקרה בפוסט שכבר התפרסם לפני כמה שנים. יש מצב שקראתי אותו כבר פעם, אבל הפעם הוא תפס אותי קצת אחרת. כתבה אותו צעירה בת 27, ביום שלפני מותה. היא ידעה שהסוף שלה קרב ומה שהיא כתבה התייחס יותר לחיים מאשר למוות - "זה מוזר להפנים ולקבל את המוות של עצמך בגיל צעיר. זה פשוט אחד מאותם הדברים שאנחנו מתעלמים מהם. הימים חולפים ואנחנו פשוט מצפים שהם ימשיכו להגיע; עד שהבלתי צפוי קורה". סיכמה קצת את כל מה שרץ לי בראש במשך השבוע...

היא המשיכה וכתבה על שהחיים הם מתנה, שאנחנו צריכים להעריך כל רגע, לקבל פרופורציות, להתלונן פחות וליהנות יותר מהרגע. אם תרצו לקרוא אותו ולקבל ממנה השראה אז הנה הוא כאן.

וזה מה שאני רוצה לקחת איתי הלאה מהפוסט הזה ומהשבוע הזה, אולי יותר מהכל - לזכור שהמוות הוא מעבר לפינה, וזה לא אומר שאנחנו צריכים לפחד ממנו, אלא לקבל אותו כמו שהוא - כנקודה בסוף המשפט, אז כדאי שהמשפט הזה שאנחנו כותבים במהלך חיינו יהיה נועז ונוכח, שניתן כבוד לכל אות וכל מילה, ככה שאולי אותה נקודה, גם אם בסופו של דבר תישאר נקודה, תרגיש אולי קצת יותר כמו סימן קריאה.