שבוע 19 - לנקות חוף

לפני כמה שנים יצאתי עם מישהו שסיפר שפעם בחודש הוא יורד לים עם חברים וכמה שקיות זבל והם פשוט הולכים ומנקים את החוף. מאז המחשבה הזו נחקקה לי בראש וחשבתי לעצמי כמה זה פשוט וחשוב ולגמרי משהו שצריך לעשות מידי פעם. מאז היו משברים של זיהום ומבצעי ניקוי המוניים וסתם אנשים שמתארגנים והולכים לנקות חוף, אבל אני אף פעם לא הצטרפתי, בגלל מיליון ואחד תירוצים. אז כשחשבתי על רשימת הדברים שאני רוצה לעשות עד גיל 40 הייתה משימה שהיה לי ברור שתיכנס לרשימה - לנקות חוף - גם בשביל הסביבה, וגם בשביל לסמן וי על משהו שכבר זמן אני רוצה לעשות.

רק שיש בעיה קטנה - אני לא אוהבת ללכת לים. החול, העומס והשמש. שלושתם דברים שאני לא מסתדרת איתם. אז המשימה הזו נדחתה ונדחתה והתחלתי לחשוב שיש סיכוי שאני אוותר עליה, כי תכלס מי ידע? רק אני.

אבל היום הגעתי לים בנסיבות משמחות כדי לחגוג לאחי יואב יומולדת, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות, ולנקות את החוף על הדרך.

דחפתי לתיק גליל של שקיות אשפה, בין הקרם הגנה למגבת וחיכיתי לזמן הנכון לגייס בו כוחות ואת נעמי והדס, וללכת לנקות את החוף. אחרי כמה שעות של רביצה ואוכל וקשקושים וכיף, הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא, לקחתי איתי שקית והודעתי שבדרך לעבר הים לטבילה קצרה אנחנו גם נאסוף קצת זבל בחוף.

היה מפתיע לגלות כמה זבל יש על החוף. במבט ראשון הוא לא היה נראה נורא מלוכלך, אבל ככל שמתקדמים שמים לב לעוד בדל סיגריה, עוד קש, עוד פקק של בקבוק. פריטים רנדומליים שהיו אמורים למצוא את מקומם בפח אבל הישראלים המבולבלים השאירו אותם בחול.

התקדמנו עוד לעבר הים, וככל שהשקית הולכת ומתמלאת ככה הלב שלי מתרוקן. איך במדינה שבה אנשים מגדירים "ים" כתחביב, החופים שלנו מלאים בזבל?

המשכנו עוד קצת עד שהרגשתי שהסבלנות מסביבי פוקעת והרצון להיכנס כבר למים גובר על הרצון לנקות עוד את החוף. גם לי כבר היה די חם והבנתי שאפשר יהיה להמשיך לנקות את החוף עוד זמן ארוך, אבל לא צריך. אני לא מחפשת לשנות את העולם, רק לעשות משהו קטן וטוב. שאפשר גם לעצור ולהפסיק כאן ולדעת שבכל זאת עשינו משהו טוב.