שבוע 17 - להשתתף במשהו שמלחיץ אותי

כשהבנתי בתחילת השבוע שעבר שזו עומדת להיות המשימה השבועית, הסתובבתי עם המחשבה שאני לא יודעת מה מלחיץ אותי יותר, לעשות את מה שעשיתי ואני תיכף אכתוב עליו, או עצם האקט של הכתיבה על אותו אירוע, כי זה כבר סוג אחר של פתיחות, של לשים את הקלפים על השולחן, לכתוב ולתת נוכחות לדבר שמביך אותי. וזה הרבה יותר קשה מאשר רק לעשות משהו שמלחיץ אותי, זה גם לדבר על זה שזה מלחיץ אותי וזה כבר סוג אחר של לחץ. ועוד קצת אני אכתוב כאן לחץ, לחץ, לחץ, לחץ. אולי זה שלקח לי שבוע לשבת לכתוב את הפוסט הזה מעיד יותר מהכל על מדד הלחץ מכתיבת הפוסט (וגם שבאמת היה לי שבוע עמוס). אבל... מוכנה או לא, הנה זה בא.

אז התחלתי לפני שבוע סדנה שתיתן לי כלים להצלחה ביצירת זוגיות. כי אם לא עכשיו אז מתי?

וזה מלחיץ אותי במהות העניין, כי זה להתמקד בדבר שאני כנראה הכי מתביישת או מתבאסת או מיואשת ממנו בחיים שלי כרגע ולתת עליו פוקוס. אבל כנראה שבדיוק בגלל זה אני חייבת להתמודד מולו. או לפחות לנסות. להבין שמה שעשיתי עד עכשיו לא ממש עבד, אז אולי שווה לנסות ללמוד איך לעשות את הדברים אחרת. רק אולי.

וזה לא רק עצם ההחלטה הנקודתית של לעשות את הסדנה הזו, זאת גם הידיעה מה יהיו חלק מהדברים שהולכים להגיע בהמשך, ואיך אני אעשה אותם ואיך אני אתמודד, אם בכלל. אבל אני לא אקדים את המאוחר ואתמודד קודם כל מול הלחץ שקורה עכשיו.

אז לפני שבוע נכנסתי לתוך חדר מלא זרים וחברה אחת שעושה איתי יחד את הסדנה ואיזה מזל שהיא שם להיות לי עוגן ולעבור את זה איתי ביחד, כי כבר כשנכנסתי מבעד לדלת העיניים שלי היו קבורות ברצפה והלכתי מהר מהר להתיישב בכיסא כדי שארגיש בטוחה שוב לרגע.

אחרי הצגה קצרה מצד המנחה - סבב היכרות. כל אחד צריך לעמוד במרכז החדר, להציג את עצמו ולהגיד את שמו, גיל, מקום מגורים, עבודה, תחביבים, היסטוריה של זוגיות ומה הוא רוצה להפיק מהסדנה. תגובה ראשונית ומיידית - לחץ. לעמוד מול חבורת אנשים זרים ולדבר על ההיסטוריה העגומה של מערכות היחסים שלי? לא לא לא לא ושוב לא. הדלת הייתה רחוקה מידי בשביל שאני אברח, אז נשארתי לשבת. ולשבת. ולשבת וכל שניה הייתה מלאה במתח ובמבוכה.

וכך עלה לו הבנאדם הראשון, השני והשלישי, וגיליתי שאני לא היחידה עם היסטוריה עגומה של מערכות יחסים עגומות. זה היה קצת מרגיע ואפשר לי גם להוריד את מפלס הלחץ, להקשיב לאחרים ולא רק לתכנן לפרטי פרטים את מה שאני ארצה להגיד.

עוד גיליתי שהמנחה לא רק יושבת ומקשיבה, אלא לפעמים גם מקשה ושואלת שאלות. אז לקחתי את הזמן עד שיגיע תורי כדי לחשוב ולתכנן טוב טוב מה אני רוצה לומר ואיך, בלי לחץ.

עוד אנשים הציגו את עצמם ולאט לאט התחלתי לקלוט שיש מצב שמרוב שאני בודקת את מפלס הלחץ שלי ודוחה את הקץ לעלות להציג את עצמי, יש מצב שאני אהיה האחרונה לדבר, ועם כל הלחץ ופחד הקהל - אני לא רוצה להיות אחרונה ולסמן את עצמי ככה על ההתחלה.

אז אזרתי אומץ, ממש קצת לפני הסוף, ונעמדתי להציג את עצמי. משחילה כמה בדיחות תוך כדי, בניסיון להוריד את סף הלחץ שלי וגם להצחיק ולהקסים את כולם. וזה הלך בסדר גמור ויותר קל ממה שחשבתי שזה יהיה, עד שהגעתי להיסטוריה העגומה שלי בזוגיות. התחלתי להרגיש איך הקול שלי נסדק מעט ואת הדריכות והלחץ שמתחילים להשתלט על הגוף ולשתק את המחשבות. כשסיימתי לדבר נשמתי לרווחה שהמנחה לא שאלה אותי שאלות ולא ניסתה לחדד, ויכולתי לחזור אל המקום הבטוח שלי - הכיסא.

זהו. זה היה מאחורי. אבל אז תקף אותי צמא. ושמתי לב שהלב שלי דופק, והדריכות שהגוף שלי נכנס אליה אולי נרגעה בראש, אבל הגוף שלי יצטרך כנראה עוד כמה רגעים.

יצאנו להפסקה ואני רצתי לשתות מים.

בהמשך הסדנה התחלתי להבין שאולי מה שמלחיץ אותי באמת זה לא הסדנה עצמה, אלא הצורך לדבר מול 20 אנשים זרים, כי גם כשהייתי זורקת רק מילה קטנה פה ושם לאוויר הייתי מרגישה את הסומק על הפנים.

מאז עבר כמעט שבוע, עבר גם עוד מפגש של הסדנה, הפעם בזום, ככה שיכולתי כל הזמן לראות בלייב את התגובות שלי ומתי הלחץ שלי מופיע. והוא עדיין מופיע ומרים את ראשו בכל פעם שאני צריכה לדבר. אבל הוא מקבל גם הרבה שיעורים ופרופורציה וחיבוק והבנה שהוא לא לבד. ואולי עם הזמן, יהיה לנו יותר נוח ביחד, לי וללחץ, ונוכל שנינו להירגע, להתרווח קצת, ולתת מקום גם לצמיחה ולמידה, למרות הכל.