שבוע 16 - התנדבות ומחויבות

שנים שאני משחקת בראש עם הרעיון של להתנדב איפשהו. גם בגרסה הקודמת של הבלוג היה יום אחד שבו התנדבתי ערב אחד בבית אבות, אבל אף פעם לא עשיתי התנדבות ארוכת טווח ומחייבת, אפילו את ה"מחויבות אישית" שהיינו צריכים לעשות בתיכון עשיתי קצת על הדרך, כי הייתי בצופים וזה היה נחשב כמענה למחויבות אישית, אבל לא בשביל זה הייתי הולכת לצופים וזה הרגיש לי בזמנו כאילו אני קצת דופקת את המערכת (והייתי ממש בסדר עם זה, אבל באותה נשימה זה הרגיש לי כאילו שאני מקבלת קרדיט שלא מגיע לי). מאז, אני חושבת על אופציות שונות להתנדבות, היו תקופות שזה היה יותר במודעות שלי והיו תקופות שזה לא היה בראש מעייני, פשוט אף פעם לא היה קליק שנקלק. עד שלפני חודש וחצי מצאתי מסגרת שבה אני יכולה ללכת על זה, ובגדול.

כבר הרבה זמן שאני רוצה ללכת לסיורי בקיעת ביצי צבים. אלו סיורי של החברה להגנת הטבע שבהם הולכים לצפות בבקיעת ביצי צבי ים ואיך הם מוצאים את דרכם לים, ועל הדרך גם שומרים על צבי הים שלא יפגעו מחיות פרא, או אנשי פרא שרוכבים עם טרקטרונים באיזור ופוגעים בצבי הים הקטנים.

לפני שנה נרשמתי לסיורים ולא הסתדר לי אף פעם ללכת, והשנה כמובן שרציתי ללכת לסיור כזה במסגרת אחת המשימות, אז ניסיתי לחדש את ההרשמה שלי לסיורים אבל בזמן שחיפשתי את המקום להירשם בו באתר של החברה להגנת הטבע, מצאתי משהו שווה הרבה יותר בעיני.

גיליתי שאפשר להתנדב בבית החולים לחיות בר בספארי, ולבוא פעם בשבוע לעזור, לטפל ולהאכיל גוזלים וגורים קיפודים.

ועל זה נאמר - you had me at hello. אני אוהבת קיפודים. מאוד. כשגרתי בתל אביב לפני שנים הייתי מצלמת אותם בחזרה הביתה מהעבודה, בגלגול הקודם של הבלוג גם על זה כתבתי פעם. ככה שהיה ברור לי שזה פשוט נועד להיות. חיבור של כמה משימות קטנות למשימה אחת גדולה.

כבר במהלך פסח נרשמתי והתעניינתי והייתי צריכה להפגין רצינות ומחויבות - צפיתי בהרצאה של שעה וחצי, קראתי מדריך של 20 עמודים ועניתי על מבחן שבחן את הידע וההבנה שלי. ואז התקשרו אלי לזמן אותי לסיור הדרכה בבית החולים.

נכנסתי לספארי עם מונית. הנהג לא הבין מי אני ומה אני רוצה ממנו בדיוק. האמת? גם אני לא הייתי בטוחה לגבי כל זה אם אני עונה בכנות, אבל אמרתי לו שמצפים לי ושימשיך בנסיעה. מנסה להסתיר את ההתרגשות. המשכנו בנסיעה המומים, מסתכלים תוך כדי תנועה על הזברות, היענים, הפלמינגו וההיפותמים שמסתובבים במרחבים הפתוחים של הספארי. כשהגענו לבית החולים לחיות בר, נפרדתי לשלום מנהג המונית, איחלתי לו בהצלחה במציאת הדרך החוצה ותיארתי לעצמי שזו בוודאי אחת הנסיעות ההזויות בחייו.

את פני קיבלה לירז, רכזת המתנדבים בבית החולים, ועשתה לי סיור VIP בבית החולים - ראיתי יעל פצועה, עיט עם עיניים חודרות ועוד כל מיני ציפורים. וינשופים. למרות שכל המבחנים והמדריכים ציינו במפורש שאסור לדבר אל בעלי החיים, כדי לא להחתים אותם, שלא יתרגלו אל בני האדם ויוכלו לחזור בקלות לטבע, ברגע שראיתי את הינשופים... נפלט לי "אוי שלום!!". לירז נזפה בי קלות, אבל הסברתי לה שיש לי חולשה לינשופים ושיש תגובות שהן בלתי נשלטות בסיטואציה כזו.

המשכנו יחד לצפות עוד בנחש, באיגואנה פצועה, צבים שנדרסו ועוד זוחלים אחרים. ואז התחלנו ללכת לעבר הגוזליה. כבר מחוץ לחדר המבודד שומעים רחש וציוצים ואז כשפותחים את הדלת אחרי נקישת אזהרה נכנסים לחדר מלא בכלובים, אינקובטורים ופיילות מלאים בציפורים. הצוות של המתנדבים במקום מתרוצץ בין הכלובים ומאכילים את הגוזלים ואני רק משתדלת לא להוציא עוד קולות בלתי נשלטים של השתאות מול כל החמידות.

היה ברור לי שזו אהבה. היה ברור לי שזה יהיה קשה. היה ברור לי שאני הולכת על זה.

ומאז, כל יום שישי אני בספארי. פעם אחת באתי למשמרת בוקר, שמתי שעון לחמש וחצי בבוקר והתייצבתי בשער הכניסה לספארי כבר בשבע בבוקר, ואז שבע שעות של עבודה על הרגליים - להאכיל גוזלים אחד אחד בפינצטה, להכין תערובות של אוכל לקיפודים, לנקות כלובים, להחליף אוכל ומים, לחתוך ביצים קשות ופירות והדבר הכי נורא - לחתוך עכברים מתים בשביל הגוזלים הטורפים. זה לא פחות נורא כשמתחילים את המשמרת בשתיים בצהריים ומסיימים אחרי תשע בלילה.

בסוף המשמרת אני חוזרת הביתה מותשת. כואבות לי הרגליים, שורף לי הגב, אני צולעת הישר למקלחת וזורקת את הבגדים המטונפים דוך לכביסה. אבל בלב האושר הוא גדול.

גם כשבמשמרת אחת מתו לי גור קיפודים, עורבני וברווזון. כל זה מתגמד אל מול הכיף של להאכיל את הגוזלים ואת הקיפודים, להוציא אותם מידי פעם מהגוזליה לספוג קצת שמש ודשא בקייטנת קיפודים שאני מפעילה, מול האושר ותחושת ההישגיות של להצליח להאכיל קיפוד עם פגיעת ראש, כי זה אומר שהוא אולי יצליח לצאת מזה, מול לשמוע על גוזלים שטיפלתי בהם שבועיים ושיחררו אותם חזרה לטבע, מול ללמוד טכניקה חדשה שלא הכרתי שבזכותה גרמתי לגוזל שעוד לא פקח עיניים לזהות שעומדים לתת לו אוכל ולפתוח את המקור לבקש עוד ביס.

למדתי בחודש האחרון הרבה על חמלה וגאווה הורית (כן, ברור לי שהגוזלים הם לא הילדים שלי, אבל אני ממש ממש גאה בכל גוזל שלומד לאכול לבד), על איך להיות עדינה ואסרטיבית במקביל, למדתי להבחין בין סנונית, ובולבול וסיס. האכלתי גוזלים של בז ובז אדום, של שחף וקורא מדבר, דוכיפת וצופית. גיליתי שגוזל של אוח הוא חתיכת דבר ענק בגודלו וממש לא מה שאתם מדמיינים כשאומרים לכם "גוזל".

למדתי שבבית החולים יונים הן מטרד ומעניקים להן רק טיפול ביניים כי לא אוהבים לטפל בהן (כי הן לא עונות במיוחד על ההגדרה של חיות בר) וחזרתי הביתה לגלות שגם בבית היונים הן מטרד כשיונה חירבנה לי על הכביסה שתליתי רק כמה דקות לפני שיצאתי למשמרת ההתנדבות. הכי סימבולי שלה.

וכנראה שאני עוד אמשיך ללמוד. היום מצאתי את עצמי מזהה ציפורים שעפו בחוץ לפי הציוצים שלהם, או לפחות היה נדמה לי שאני כבר מזהה, ושאלתי את עצמי מאיפה זה בא, ממתי אני מקשיבה ככה לציוץ הציפורים ומי הפכתי להיות בדיוק? אבל נראה שתכלס זו גרסה לא כזו גרועה של עצמי בינתיים.