שבוע 14 - קרמיקה על אבניים

כשהייתי ילדה, נגיד גיל 8, לא זוכרת בדיוק, הלכתי לחוג קרמיקה. לא חושבת שזה יהיה נכון להגיד שזה היה מאורע משמעותי בחיים שלי, לא חושבת שיצאתי ממנו אפילו עם עבודה אחת הביתה, לא בטוחה איך זה הגיוני אבל ככה זה חקוק לי בזיכרון. אבל יש שני דברים שאני זוכרת מהחוג הזה - אחד, המורה בחוג הייתה אמא של מישהו מהשכבה מעלי (ללא ספק פרט מידע חיוני וחשוב לזכור) והדבר השני הוא שנורא רציתי לעשות קרמיקה על האבניים, אבל המורה אמרה שזה רק לגדולים, ואני עוד הייתי רק ילדה.

מאז זה נשאר מין חלום לא ברור שלי. ברור שזה יושב על זה שאני רוצה לעשות משהו שאמרו לי שאסור. אבל בואו, מי ישמע...

מאז לא באמת התעסקתי בזה. לא באמת ניסיתי למצוא איך להגשים את החלום הקטן הזה שלי, ועדיין זה איפשהו ישב לי במאחורה של הראש והיה נראה לי כמו דבר ממש מגניב.

אז נרשמתי לסדנה. כן, עוד סדנה. נראה לי שזו הסדנת היצירה האחרונה שמתוכננת פה הפעם,אבל כנראה הייתי צריכה להוציא את זה מהסיסטם.

נכנסתי לסטודיו שעברתי לידו מאות פעמים. מבחוץ הוא נראה כמו בית נטוש במיקום הכי מבוקש בתל אביב. וכל פעם שעברתי לידו מבלי לדעת מה יש בפנים חשבתי לעצמי שזה הזוי ממש שיש בית נטוש ככה באחד האיזורים הכי מבוקשים. אבל פתאום גיליתי שהוא לא נטוש ולא נעליים. זה כבר קצת חימם לי את הלב.

נכנסתי פנימה לתוך כאוס. כלי קרמיקה מכל עבר, בערימות, פסלים קטנים וגדולים, קופסאות של צבע, קופסאות מלאות בכלי עבודה, קופסאות מלאות במכחולים, ברדק. אבל כזה שמעיד גם על סוג של חדוות יצירה. את פני קיבלה לנה, שהיא מין טיפוס מעופף שמצליחה להיות מאוד נחמדה ומיזנטרופית במקביל. היא הראתה לי איפה האבניים, הביאה לי מין סדין להתכסות בו, הדרכה קצרה על האבניים ויאללה לעבודה.

צריך להקפיד שהידיים יהיו רטובות. צריך להקפיד שלא יהיה בוץ על הידיים. צריך להקפיד ששתי כפות הידיים יגעו האחת בשניה. צריך לייצר יציבות. גייסתי את כל התשומת לב שלי וניסיתי להתחיל למרכז את הגוש חימר שניצב מולי. לאט לאט הוא התחיל להתעגל ולהתמרכז. שאלתי אם זה מספיק טוב, וקיבלתי מהר מאוד תשובה שעוד לא, אז המשכתי. אחרי עוד כמה דקות ביקשתי שוב להתקדם לצעד הבא והפעם קיבלתי אישור.

מתחילה להוריד אגודל יציבה לתוך מרכז הגוש, בניסיון ליצור חור. זה מתחיל לקבל צורה ואז כנראה עשיתי איזו תנועה לא יציבה והכל התחרבש.

מתחילה מההתחלה. כבר יודעת יותר טוב מה אני עושה, מגיעה לאותה נקודה ממורכזת מהר יותר ומתחילה שוב בעדינות לייצר חור. הפעם זה מצליח, יותר טוב, קצת עקום, לא אחיד, אבל נהיה לי מין כד. לנה באה לבדוק, הצביעה על נקודה שיצאה לי קצת דקה מידי והציעה שיכול להיות שזה לא יחזיק מעמד.

לא היו לי כוחות להתחיל שוב מאפס, ואני אוהבת דברים פגומים באופן כללי, אז קיפלתי בעדינות את החלק הדק מידי, ואת הצד שמולו, והכד הפך ללב. עדיין קצת עקום, אבל מאוד סימבולי.

עכשיו התחלתי שוב מאפס, אבל עם אפס ייאוש בלב. שוב מנסה למרכז גוש חימר. אולי הידיים שלי התעייפו כבר מעט, אולי התחיל קצת להימאס לי, אולי גם וגם, אבל משהו כבר התחיל להרגיש לי קשה. הגוש הזה קצת פחות משתף איתי פעולה. אבל לא ויתרתי, ולאט לאט הוא התחיל להתרכז, אבל עדיין הרגיש לי שהוא עקום ואני לא מצליחה לעגל אותו לגמרי. אבל מרוב חוסר סבלנות, התחלתי להתקדם וליצור את החור, למרות שאני יודעת שזה קצת מוקדם.

לנה באה ונזפה בי, רק שלי כבר לאהיה איכפת. הסברתי לה שעקום זה גם בסדר, ואני לא מעוניינת בהסבת הקריירה שלי לקרימקאית מדופלמת, אז אני חיה בשלום ואהבה עם הכלים העקומים שיוצאים לי.

ובאמת יצא לי עקום. לנה ניסתה להראות לי איך לתקן, אבל מה שהיא מצליחה לעשות ממש בקלות ובמהירות אני פשוט לא הצלחתי לעשות.

עצרתי את תנועת הסיבוב של האבניים. הסתכלתי על הכד הלא ברור שיצא לי. והוא הסתכל עלי בחזרה. והחלטתי שבאופן יחסי לניסיון שלי, זה כד מאוד מכובד. גם אם הוא עקום ויש לו צד אחד ממש עבה. אני לא יודעת איך לתקן את זה ואני מעדיפה צד אחד עבה מידי על פני צד אחד דק מידי. לפחות אני יכולה להיות בטוחה שהוא יחזיק מעמד ולא יקרוס.

אחרי שהכד התייבש מעט ואפשר היה לנתק אותו מהאבניים, ניקיתי קצת חלקים מלמטה שהיו לא יפים בעיני ובמקום לזרוק אותם לפח הפכתי אותם לכדורים קטנים והוספתי אותם מעל לחלק העבה יותר. כאילו שזה נעשה עם כוונה ומשמעות, ולא סתם טעות של מתחילים. עכשיו יש לו כתר.

שבוע הבא אחזור לסדנה כדי לצבוע את הכדים ואחר כך לקחת אותם הביתה. קדרית אני לא אהיה, אבל עשיתי דבר "של גדולים", הגשמתי חלום קטן של ילדה בת 8 ואימצתי את כל חוסר השלמות שיכולתי לגייס.