שבוע 13 - לרכב על אופנוע

נתחיל בגילוי נאות. אני לא זוכרת מה הייתה כוונת המשורר כשכתבתי את המשימה הזו לעצמי לפני שלושה חודשים - אם הכוונה שאני ממש ארכב על אופנוע ואנהג, או שזה תקף גם אם מישהו מרכיב אותי. אבל יש מצב שעדי של לפני שלושה חודשים הייתה ממש מפגרת ועדי של היום היא יותר בוגרת ומפוקחת ומוכנה גם להסתפק בזה שירכיבו אותה ולא חייבת לסמן וי גדול על משימות מטופשות ומסוכנות (במיוחד כשלוקחים בחשבון את חוסר הקואורדינציה הבסיסי שמאפיין אותי ואת ההיסטוריה המפוקפקת והכואבת שלי עם רכבים דו גלגליים ופחות מהירים מאופנועים. כן כן, אני יודעת להתרסק נהדר גם עם אופניים רגילים).

גדלתי בבית שבו אופנועים היו איסור של ממש. שנים שמעתי כמה זה מסוכן ונורא כי לאבא הייתה ווספה כשהוא היה צעיר והוא עשה פעם תאונה ומאז הוא לא היה מוכן לשמוע שום מילה בנושא - לא להוציא רישיון על אופנוע ולא לרכב על אופנוע. אחי הגדול מרד באיזה שלב והוציא רישיון לאופנוע, אני, שלא כמותו, מרדתי עם צבע שחור בשיער וקעקועים.

אופנועים פשוט אף פעם לא היו גורם משיכה גדול בשבילי. זה באמת כלי רכב מסוכן בעיני, ויצא לי לפגוש כמה אנשים שבקושי שרדו אותם (כולל פגיעות ראש קשות ותקופות שיקום ארוכות). כל חיי הרכיבו אותי על אופנוע אולי חמש פעמים וגם אז הייתי מפוחדת ורציתי בעיקר שהנסיעה כבר תיגמר. זה מסוכן וזה מהיר וחשוף והקסדה הזו לא באמת תוכל לעזור למנוע פציעה רצינית. אני פחדנית.

אבל השבוע יצאתי לדייט שני עם בחור (ושניה לפני שאני מקבלת טלפון מאמא שלי - אמא, לא יהיה עוד דייט, את יכולה להרגיע, אין לך מה לשאול), שרוכב על אופנוע, וכשהוא הציע בדייט הראשון לאסוף אותי סירבתי בנימוס. לדייט השני כבר הצבתי לו סוג של עובדה שהוא בא לאסוף אותי וניסע לאיפשהו וכל זה היה קצת בשביל הדייט וקצת יותר אולי בשביל המשימה - והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.

הוא הגיע לאסוף אותי, בול בזמן, הביא לי קסדה ועזר לי לעלות על האופנוע מאחוריו. כמובן שהקלאמזיות שלי נכנסה לפעולה מוקדם מהצפוי ומרוב שהייתי עסוקה שלא לעשות בושות ולבעוט בו בזמן שאני מרימה את הרגל לצד השני של האופנוע הצלחתי כמעט ולהעיף את שנינו מהאופנוע בזמן שניסיתי להתיישב.

התחלנו בנסיעה. והוא היה קצת חמוד. ניצל את הרמזורים כדי לשוחח קצת וללטף לי בעדינות את הרגל. ואני בתמורה לא הצקתי לו שיסע בזהירות ולא הערתי לו כשהוא השתחל בין מכוניות או חצה את הקו של העצירה ואת מעבר החציה כדי לעמוד ראשון. כי ככה אופנועים עושים, גם אם זה ממש ממש מעצבן אותי ומציק לי ביומיום. בערב הזה החלטתי לשחרר ופשוט להיות, ולהינות מהרוח שנושבת לא בשיערי כי יש קסדה.

ובאמת שזה היה כיף ומשחרר. וגם קצת קרוב ומקרב. עצמתי עיניים תוך כדי נסיעה, שיחררתי קצת את האחיזה, ובאיזה קטע כביש כשלא היה אף אחד מאחורינו שישים לב כמה אני מביכה, הרמתי קצת את הידיים כאילו אני בסצנה מתוך הטיטאניק.

באיזה שלב התחלתי להינות גם מההשתחלות בין המכוניות. זה באמת מקצר ושימושי והצלחנו להגיע הכי קרוב לים שאפשר היה באותו היום כי חצי עיר הייתה סגורה לשיפוצים וחצי אחר של העיר היה סגור בגלל מירוץ .

בדרך חזרה, כבר הייתי מיומנת בעליה על האופנוע ולא עשיתי בושות. אבל מה אני אגיד לכם? הדרך חזרה הייתה כבר מלאה במהמורות - גם במובן הממשי (כי גבעתיים מלאה בבורות, ומרגישים כל בור קטן בכביש כשרוכבים על אופנוע) וגם במובן המטאפורי - אם עוד הייתה לי התלבטות קטנה לגבי דייט שלישי, התשובה הפכה ל"לא" גדול וברור כאשר באחד הרמזורים, כשהיו עוד אופנועים מסביבנו, הבחור פצח בקרב "למי יש יותר קטן" כולל לחיצה על הגז בניוטרל וניסיון לפתוח ראשון בנסיעה. כמובן שזה החזיק מעמד לחמישים מטר בלבד, עד שהגיע הרמזור הבא.

כשהגענו חזרה אלי והיה ברור שהדייט נגמר, קלטתי שלא צילמתי את עצמי על האופנוע או עם הקסדה, ואין לי שום הוכחה שכל האירוע הזה קרה. חשבתי להשאיר את הקסדה לעוד רגע ולצלם סלפי מהיר, אבל בשלב הזה כבר התפדחתי ממש ובעיקר רציתי שהדייט יגמר ואני אעלה חזרה הביתה. אז ויתרתי, תסלחו לי, הפעם התמונה היא בקושי להמחשה.