שבוע 11 - לעשות דפוס רשת

אני לא זוכרת מתי נחשפתי לראשונה לאמנות של אנדי וורהול, אבל אני יודעת בודאות שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. לא יודעת מה דווקא ביצירות שלו היה זה שתפס אותי, גם באלו המוכרות, וגם באלו הפחות מוכרות. הרגשתי שיש משהו כל כך עוצמתי וחכם בעובדה שהיצירות שלו על פניו נראות פשוטות, על גבול הלא-אמנות, אבל הן הרבה יותר כל כך מעבר. וככה נחשפתי אל השיטה של הדפס רשת.

לפני 20 שנה, בתקופת הבגרויות שלי, היה לי חלום קטן לעשות את הבגרות שלי בציור כולה בדפוס רשת, אבל זה לא קרה כי לא ידעתי איך לעשות את זה ובסוף היה לי רעיון אחר להגשה לבגרות, אבל מאז ועד היום תמיד גירד לי להתנסות בזה - לעשות דפוס רשת.

אז השבוע שמתי פעמיי לעבר סדנה בדרום תל אביב שמאפשרת לטעום ולהתנסות קצת בדפוס כזה. בכלל הייתי בשוק שמקום כזה קיים, ועוד יותר הופתעתי שהם עושים גם סדנאות.

נכנסתי לסטודיו עמוס קופסאות צבע, מסגרות מרושתות ונתזי צבע על הרצפה ששימחו אותי והעידו על חדוות היצירה שקיימת במקום.

החלפתח בגדים, לכאלו שאפשר ללכלך בלי לחשוב, ואחרי הסבר קצר על מה עושים ואיך זה עובד, נשלחתי להתחיל לשחק. לבחור רשת, לבחור צבע, לבחור דף. ואז לדבר האמיתי - לשים קצת צבע ובתנועה אחת מחושבת ובטוחה, למשוח את הצבע במורד הרשת, שיעבור דרך החורים במקומות הנכונים.

מרימה את הרשת ומתמלאת בתחושת גאוה כשהצבע יצא מדויק, בלי לברוח לצדדים, ובשכבה אחידה.

המשכתי ככה לשחק במשך כשעה, לא ממש משקיעה מחשבה עמוקה בהדפסים שאני עושה, פשוט נהנת מההתנסות בטכניקה. ואז הייתי צריכה לקבל החלטה מחייבת - לא עוד הדפסה על דפי סקיצות, אלא הדפסה על תיק בד, שאני אקח איתי הביתה. וזו כבר מחויבות.

יצאתי למסע חיפוש בין עשרות המסגרות - מה באמת אני רוצה להדפיס? ואז תפס את עיני כלב בולדוג גדול ומתוק, והיה ברור לי שזו אהבה ממבט ראשון. הנחתי את המסגרת בצד והתלבטתי במשך 5 דקות באיזה צבע להדפיס אותו. כבר בחרתי, התחלתי לערבב, ואז ממש רגעים לפני שהתחלתי, שאלתי את המדריכה של הסדנה מה דעתה והיא המליצה לי דווקא להחליף לצבע אחר - כי בחרתי בצבע אטום ודווקא עדיף לעבוד עם צבעים שקופים בהדפסות בד. חזרתי לנקודת ההתחלה.

בחרתי שוב צבע, הנחתי את המסגרת, תיקנתי את המיקום שלה שוב. שליכטה של צבע ותנועה בטוחה, עם צעד אחד של יציבות לאחור, וחוזרת על הפעולה שוב ועוד פעם - לוודא שהצבע עובר במלואו מבעד לחורים. מרימה את הרשת בחשש ונושמת לרווחה כשאני רוצה שזה הצליח לא רע, אפילו המדריכה התרשמה.

מסתכלת על הבולדוג החמוד, מלאה בגאווה, אבל משהו חסר. אני צריכה עוד דבר קטן.

חוזרת לפשפש בין המסגרות. יוצאת לבדוק בחוץ במסגרות שכבר היו בשימוש ומתייבשות עכשיו אחרי שטיפה, וחוזרת שוב פנימה. בסוף מוצאת אותו - פרפר קטן קטן, מוקף בעוד אלמנטים ואייקונים מסביב. הייתי צריכה למלא כמעט את כל המסגרת בסלוטייפ, לוודא שהצבע יעבור רק מבעד לפרפר ולא דרך שום חריץ או חור אחר. ואז הייתי צריכה להניח אותו במדויק במקום שרציתי, במרכז האף של הבולדוג. אבל בגלל שהרשת אטומה ויש רק נסיון אחד אז אפס מקום לטעויות. זה היה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. מיקמתי את המסגרת, ותיקנתי והזזתי וחשבתי אולי להשאיר כבר את הבולדוג ככה חמוד, בלי להוסיף לו עוד שום דבר, אולי הוא לא צריך. אבל המדריכה באה לעזור, ומיקמה לי את הפרפר בקצה האף.

לקחתי נשימה עמוקה. חשבתי לעצמי "יאללה, על החיים ועל המוות, מה כבר יכול לקרות? מקסימום, יהרס". ומרחתי את הצבע על הרשת. עוד נשימה עמוקה אחת, מרימה את הרשת ונושמת לרווחה. על קצה אפו של הבולדוג יושב פרפר קטן וזהוב, כזה שרואים רק אם מתקרבים, סוג של בדיחה פרטית. שלי עם עצמי

אולי זה לא יצא מושלם-מושלם, אבל ממש מושלם בשבילי. ובול כמו שרציתי.