שבוע 10 - לאכול בכוכב מישלן

נתחיל בגילוי הנאות. לא אכלתי השבוע במסעדת מישלן. כי בשביל כוכב מישלן צריך לטוס לחו"ל ואני עדיין לא בשלה לזה עם הקורונה שעוד לא החליטה באיזה צד של המיטה היא קמה היום. אני עוד אסמן על המשימה הזו וי אמיתי עם עצמי, מבטיחה לעדכן כשזה יקרה באמת.

אבל כן אכלתי השבוע באחת המסעדות הכי טובות בארץ. כזו שהזמנתי אליה מקומות כבר לפני שמונה חודשים ומאז היא קצרה שבחים וזכתה במקום השלישי ברשימת המסעדות הכי טובות במזרח התיכון - מסעדת OCD.

אתחיל בשורה התחתונה שלי - היה מדהים. חוויה קולינרית מפתיעה ועוצמתית, שמתעתעת בפה ובבלוטות הטעם, עוברת בקלות בין מטבחים שונים, ועם זאת מייצרת ארוחה מאוד אחידה וקוהרנטית, שנותנת כבוד גדול לחומרי הגלם. הייתי ממליצה בחום, אבל אי אפשר כבר להזמין מקומות במסעדה עד אוקטובר, ואין תאריכים פתוחים כרגע להזמנות מנובמבר ואילך, אבל תנסו, אולי יהיה לכם מזל עם רשימת ההמתנה לאיזה ערב.

הערב התחיל עם הכפית הכי חמודה בעולם שנשענה בנונשלנטיות על מעמד שמנע ממנה לגעת בשולחן, אליה הצטרפו אחרי כמה דקות גלידה תפוזית, מקרון תפוז סיני, קרקרים של ארטישוק ירושלמי ובוטנים, לצד תה ברגמוט ועלי ארטישוק שהיו הדבר הכי תפוזי שאכלתי בחיים, יותר מכל תפוז, ועם זאת סופר מעודנים ומדויקים ולא בועטים, משחק סופר חכם של מרירות וחמיצות שאי אפשר היה להפסיק ליהנות ממנו.

כל מנה הנוחה לפנינו על ידי אחד השפים, שהסביר בפרטי פרטים ממה המנה מורכבת, איך לאכול אותה, וחזר לאחר מכן להמשך ההכנות של המנות הבאות.

במטבח הפתוח שישבנו סביבו השפים מתרוצצים ומכינים בדייקנות את המנות, מניחים בפינצטה חתיכות מזון שפרוסות בדייקנות שיא. ואני לא ידעתי במה להתרכז קודם, באוכל או במחול של השפים, אבל זו הייתה הצגה מופלאה.

המנה הבאה הייתה שיר הלל לירקות שורש - סלקים, גזרים ולפתות עשויום בשיטות שונות, בתשומת לב ודייקנות, כל ביס מספר סיפור אחר ומביא לפה מרקמים וטעמים חדשים. אכלנו הכל, כולל את העלים של הגזר וכל מה שהיה על הצלחת, מרוב שהכל היה מטופל היטב וטעים ומעניין.

עוד אכלנו מנה של טרטר טונה ותותים שלקחה אותנו ליפן לרגע, ואחריה הגיע לחם עם ריבת שמן זית שהסעירה אותי למרות, ואולי בגלל, שאני לא אוהבת שמן זית במיוחד וחזרנו לטעמים של הארץ, ואז הגיע דג עם מוס אפונה וכרישה שלקחו אותנו לצרפת, ואז עוד מנה מאוד ישראלית של קרפלעך ומרק עוף, שהוגש מקומקומים קסומים של געגוע ומנה איטלקית מופלאה של ריזוטו מאוד ארטישוקי ועמוק ומנה של בשר וקימצ'י וכרוב.

ועד שהגיע הזמן לקינוחים, כבר היה מעט מאוד מקום בבטן. וכל הדיבורים על זה שלקינוח יש קיבה נפרדת מתגלים כלא נכונים ולא תקפים אחרי 8 מנות, שמוגשות לצד בקבוק יין. גם לא עזר שהארוחה נמשכה כבר שעתיים, שזה הרבה זמן למנגנון השובע לאותת למוח שהספיק לו.

אבל אחרי שראינו כל הערב את שתי הבנות שישבו לידנו מחזירות צלחות חצי מלאות ולא טועמות הכל, לנו היה ברור שאנחנו נוקטות במדינויות של "צלחות ריקות" ויהי מה.

אחרי נשימה עמוקה, צללנו לתוך גלידת עוגת גזר מרובדת בטעמים והופלאתי לגלות שלעלי מרווה יכול להיות טעם אגוזי חזק עם טיפול נכון.

ואז הצוות כולו התרכז סביב קופסה גדולה ולבנה. הוציאו מתוכה גושים לבנים לתוך קערות ואז נשמעו קריאות השפים מרחבי החלל - ביסים גדולים, כפות גדולות. ביסים גדולים, כפות גדולות. מורים לכולם איך לאכול את הגוש הלבן שניצב מולם. רק שהפעם, בניגוד למנות הקודמות, לא הסבירו לנו מה אנחנו עומדים לאכול. אבל עשיתי מה שאומרים לי, כף גדולה, ערימה לבנה ולא ידועה על הכף, פה גדול, ותוך שניה הביס כולו נעלם בתוך הפה. זה היה מפתיע ומעורר וכיף נורא בפה. הרגיש לי כמו שעולים במדרגות ומגיעים למדרגה האחרונה אבל המוח בטוח שיש עוד מדרגה אחת ואז מרימים את הרגל למדרגה הבאה שלא שם ובעצם צועדים במקום - רק עם אוכל ובקטע טוב ופחות מוזר. מנת קינוח של דבש ותפוח אדמה. מסעירה ומרגשת ורב חושית, מוגשת לצד חטיף של תפוח אדמה בשוקולד לבן שהיה לו טעם של "דובונים" וזה היה סיום כזה חמוד לערב הזה.

את הסיומת האמיתית של הערב כבר לא יכולנו לאכול, בעיקר כי נעמי כבר הייתה גמורה והרגישה שעוד ביס אחד והיא תפגוש את כל הארוחה מחדש, אבל לקחנו איתנו הביתה עוד כמה הפתעות קטנות של פיננסייר שמן זית ופרלינים שוקולד עם ריבת שמן זית. אותם נאכל עוד מעט, אחרי שקצת נרגענו ועיכלנו את הארוחה ואת האירוע שנלווה לה.

אז שוב, בשורה התחתונה - היה מדהים, ומסעיר וכיף מאוד. סיימנו את הערב עם בטן מלאה מאוד, עם חוויה רב חושית וזיכרונות שישארו איתנו עוד הרבה מאוד זמן. אולי לא כוכב מישלן אמיתי, אבל לגמרי לגמרי ראוי.