שבוע 1 - לתרום דם

את הבוקר הזה פתחתי עם עייפות בעיניים ופודקאסט באוזניים. כל מיני דברים שצריכים לדעת, והפעם הם מדברים על עלוקות. נושא מרתק, אין ספק. הולך מעולה עם העייפות שלי. אבל מבעד לעייפות קלטתי משפט שהדהד לי משימה - פעם היה נהוג להאמין שלהקזת דם יש סגולות רפואיות, ואחרי זמן הבינו ששימוש בעלוקות הוא הרבה יותר יעיל ונעים מאשר לחתוך ורידים. ואני, כל מה שאני צריכה לשמוע זה שיש דרך חדשה להרגיש יותר טוב ואני מוכנה לנסות.

סתם. לא באמת.

אבל זה כן הדהד לי משימה, ומשהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן - לתרום דם. וכן, זה באמת משהו שגם יכול לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.

אף פעם לא תרמתי דם. כל פעם היו לי סיבות ותירוצים למה לא. אבל הידיעות האחרונות על המחסור במנות דם פגשו אותי בדיוק כשחשבתי על משימות והיה ברור לי שתרומת דם היא בהחלט משהו שאני חייבת להספיק לפני גיל 40.

אז מילאתי טופס, הצהרתי שלא הייתי במדינה מוכת מלריה, שלא צרכתי סמים בהסנפה או באופן תוך ורידי, ושאין במשפחה אף חולה ב"קרויצפלד יעקב" (זו מחלה אמיתית, אני לא ממציאה). חקרו אותי לגבי הדיקור הסיני שעשיתי לפני כמה ימים, לקחו לי לחץ דם, דקרו אותי באצבע והפנו אותי לעבר הדקירה היותר משמעותית שאני אחווה היום.

את פני קיבלה רות, פרמדיקית של מד"א, ששאלה אותי אם זה בסדר מבחינתי שהיא תיקח לי דם מיד שמאל, אבל בסוף היא העדיפה את הימנית. מסתבר שהורידים שלי ביד שמאל חלשים ופחות מעוניינים שידקרו אותם.

אני רגילה למחטים. עוברת בדיקות דם כמה פעמים בשנה. אני לא מאלו שמסיטים מבט כשדוקרים אותם. אבל למחט הזו לא הייתי מוכנה. רות אומנם התנצלה מראש על מה שהיא עומדת לעולל לי, אבל בחיי שלא הבנתי עד כמה היא צריכה להתנצל עד שלא הרגשתי את המחט הזו ממשיכה להיכנס עוד ועוד לתוך הוריד. זה הרגיש כמו נצח די כואב.

אחרי נצח ועוד מעט, רות התחילה במלאכה. קודם כל כמה מבחנות שנלקחות לבדיקות ואז חצי ליטר של דם.

אחרי אותו נצח ועוד מעט ועוד 10 דקות ו-40 שניות, רות סיימה לענות לי על כל השאלות שהיו לי על בנק הדם, על מנות דם שנשמרות כמנות דם ועל כאלו שמופרדות לפלזמה וטסיות, וגם סיימה לקחת ממני דם.

וכך הוא הונח שם. חלק ממני. אדום וסמיך ודומם. חצי ליטר של דם בשקית.

התיישבתי חזרה מהר מידי ובחוסר זהירות, קיבלתי מבט נוזף מרות, אבל אני הרגשתי טוב. על סף חצי ריחוף. אולי צדקו אז פעם, כשחשבו שלהקיז דם זה בריא. קמתי ללכת, חצי לרחף, אבל לרגע חשבתי שאולי כדאי שאשאר עוד כמה רגעים, לוודא שהריחוף שלי לא יגמר בהתרסקות על הרצפה. חיפשתי כסא, אבל לפני שהתיישבתי מצאתי אוצר - בפינת הכיבוד שנועדה לרענן את התורמים היה ארגז מלא בטרופית. חצי ליטר דם תמורת 200 מ"ל טרופית? עסקה הוגנת בעיני בהחלט.

***

אז שבוע ראשון. משימה ראשונה. של לתת לאחרים וגם קצת לעצמי. התמודדות של פעם ראשונה, בטח לא אחרונה.