כל כך הרבה ימים מהילדות שלי העברתי בבריכה. זה התחיל בכיתה ו', אולי ה', אולי בחופש הגדול בין שתי הכיתות', לא זוכרת במדיוק. ידעתי לשחות באופן בסיסי ורציתי ללכת בעקבות אחי הגדול שכבר היה שוחה ומתחרה בתחרויות בכל הארץ.
עכשיו כשאני חושבת על איך זה התחיל זה נשמע לי לא הגיוני, אבל לפי מה שאני זוכרת, אז על הפעם הראשונה שנכנסתי לבריכה באתי למבחנים לצליחת הכנרת. כדי להשתתף בצליחת הכנרת, היה צריך להצליח לשחות בפעם אחת ובפרק זמן מוגדר מראש, משהו כמו שלושה קילומטרים. אני אציין שוב, שעכשיו זה נראה לי כמו זיכרון תעתועים, אבל ככה אני זוכרת את זה, שעל היום הראשון שהצטרפתי לחוג השחיה הצלחתי לשרוד את השחיה הזו. כך או כך, את צליחת הכנרת שהייתה כמה שבועות לאחר מכן לא פספסתי, יש לי איפהשהו את המדליה להוכיח את זה.
מאז אותו יום, במשך שלוש שנים בערך, הייתי מגיעה כל יום לבריכה, לפעמים פעמיים ביום, לאימון. עד היום אני קושרת בין הבעייתיות שלי עם השכמות בוקר ובין אימוני הבוקר שהייתי קמה אליהם. לא זוכרת שעות מדויקות. אבל הייתי קמה כשיש עוד חושך בחוץ. מגיעה לבריכה כשיש עוד חושך בחוץ, נכנסת למים כשיש עוד חושך בחוץ (והמים קרים וראיתי "מלתעות" לפני כמה ימים ויש לי סיוטים שיש כריש בבריכה), מסיימת אימון כשכבר יש אור, מתקלחת זריז ורצה להספיק לבי"ס לשיעור של שמונה (מזלי שכבר ביטלו עד אז את השעת אפס). חוזרת הביתה לארוחת צהריים ונוסעת שוב לבריכה לעוד אימון עד הערב.
היו תחרויות, היו מחנות אימונים, היו נסיעות בכל רחבי הארץ. היה גם הרבה מאוד כיף וחברים וצחוקים. אבל אחרי שלוש שנים, משהו בי נשבר. יותר נכון, הרגליים שלי נשברו. הברכיים שלי לא עמדו בכל העניין הזה. בהתחלה חשבו שאלו כאבי גדילה, אבל אחרי כמה חודשים שזה לא עבר ואני מצאתי את עצמי בוכה לפעמים מרוב כאבים, הבינו שאולי זה לא זה ושכדאי שאני אפסיק עם השחייה, לפחות לתקופה. אחרי כמה זמן הכאבים בברכיים עברו, אבל אני כבר התקדמתי עם עצמי בחיים, ולא רציתי לחזור לשחות, זה כבר לא היה אותו דבר...
הייתה תקופה קצרה, לפני קצת יותר מעשור, שחזרתי קצת לשחות. הייתי באה לבריכה פעמיים-שלוש בשבוע. בהתחלה זה היה לי נחמד, אבל זה לא הצליח לתפוס אותי כמו פעם. לא הייתה לי את המסגרת ואת החברים להעביר איתם את הזמן. למרות שבמים אני בכל מקרה שוחה עם עצמי, זה הרגיש לי יותר לבד ופחות כיף כשאין עוד פרצוף מוכר במים.
המשימה של היום היא אחת הראשונות שכתבתי לעצמי. ידעתי שיש כאן משהו שאני צריכה לחזור אליו, להתמודד איתו. אבל למרות שהיא הייתה אחת הראשונות שחשבתי עליה, היא המשימה האחת לפני אחרונה שאני מבצעת. למה? כי דחיתי. הדחקתי. המצאתי מיליון סיבות למה לא... כבר החלטתי לוותר עליה, כמו משימות אחרות שירדו מהפרק בשלב מסוים. אבל לא הייתי שלמה עם ההחלטה הזו לוותר.
לפני חודש וחצי נסעתי להורים וביקשתי מאבא שלי שיביא לי בגד ים. חשבתי לעצמי שאולי זה יתן לי מוטיבציה ובעיטה בישבן. לפני שבועיים החזרתי לאבא את הבגד ים. חבל שהוא יתבזבז עלי ככה.
הפינג פונג המנטלי שלי עם המשימה נמשך. לפני שבוע החלטתי שזהו. זה קורה. היו לי כמה שעות לשרוף בלב תל אביב בין דברים והחלטתי שאני אלך לבריכה. בערב לפני התלבטתי לאיזו בריכה ללכת, בבוקר עצמו קמתי ויצא לי כל החשק. לא הלכתי לשחות, דחיתי עוד פעם את המשימה. הבנתי שזה היה הצ'אנס האחרון שלי להתמודד וגם אותו פספסתי, יותר נכון וויתרתי.
אתמול הסתכלתי על עצמי במראה והחלטתי שאני לא מרשה לעצמי ככה לוותר.
קמתי בבוקר, ארזתי בגד ים ומגבת וכפכפים, כאילו לא אמצע מרץ וקר בחוץ. כל הבוקר היה לי ריב בין שני הצדדים במוח. זה שרצה לוותר שוב ולחזור הביתה ולעשות משימה אחרת, וזה שהתעקש לא לוותר. השני בסוף ניצח.
כשהגעתי לבריכה נזכרתי שכדי ללכת לשחות צריך עוד כמה דברים, כמו משקפת שחיה, כובע ים, וגם קצת כלי רחצה היו יכולים להיות טאץ' נחמד למקלחת של אחרי, אבל לא נתתי לחוסרים האלו לעצור אותי. כבר הגעתי. אז קניתי משקפת בקבלה, אין לי אפילו קנה מידה בשביל להגיד אם זה היה במחיר מופקע או לא, אבל ללא ספק זו הייתה קנייה טובה, כי לא הייתי שורדת את מעט הבריכות שהצלחתי לשחות בלי המשקפת הזו.
בריכת גורדון היא מסוג האתרים שעברתי לידם מיליון פעמים, כל פעם הייתי מסתכלת על האנשים ששוחים, קצת בקנאה הרבה עם קווץ' בלב, אבל אף פעם לא נכנסתי. לא חושבת שאפילו שקלתי אי פעם להיכנס למים. היום, כשניצבתי על שפת הבריכה, זה הרגיש לי מוזר וזר. כאילו אני מסתכלת על חבורה של אנשים שיש להם שפה משל עצמם ואני לא מבינה מילה. כולם שחו במעגלים, אני מכירה את הפרוטוקול, אבל היה בי חשש קטן שאולי יש פה חוקים שאני לא מכירה, אולי החלוקה של המסלולים פה מעידה על רמה מסוימת... החלטתי בסוף להיכנס למסלול שהייתה אליו גישה נוחה. מקסימום יעירו לי לעבור מסלול.
המים היו קפואים. אבל הקור עבר תוך שניה וחצי, ברגע שכל הגוף שלי שקע במים כבר שכחתי כמה קר היה לי ברגע הראשון. התחלתי לשחות חזה. זה היה הסגנון האהוב עלי והוא מאפשר לשמור על נשימות די סדירות, בכל פעם שהראש יוצא מהמים. הגעתי לחצי הבריכה ומצאתי את עצמי בלי אוויר. זה פאקינג קשה!! הגעתי לקצה הבריכה ולא הבנתי מה קרה. למה זה קשה לי ככה? זה תמיד היה לי כל כך אינטואיטיבי וקל...
החלטתי לריב עם הגוף שלי קצת. לא להקשיב לזה שכבר קשה לו. את הבריכה השניה שחיתי בחתירה. מקפידה על נשימה כל תנועה שלישית אבל דופקת חתיכת נשימה קולנית שהיה נדמה לי שכל הבריכה שומעת. אני שוחה ושוחה ולא מתקדמת. פול גז בניוטרל. בכוחות אחרונים הגעתי לקיר, נתתי לו חיבוק ונשארתי לידו עוד כמה רגעים לשיחת חולין. ניסיתי להסדיר את הנשימה קצת ויצאתי לעוד בריכה. התחלתי אותה בחתירה ועברתי באמצע לחזה כי כבר באמת שלא היה לי אוויר. גם בלעתי קצת מים וכל העניין התחיל להיראות לי כמו רעיון ממש גרוע.
חזרתי עוד בריכה אחת על הגב, כדי שיהיה לי אוויר כל הזמן. כשהגעתי שוב לקיר נשארתי לידו כמה דקות. ניסיתי להסדיר נשימה ולסדר את המשקפת והשיער שלא הסתדרו טוב יחד ואז קלטתי שקצת כואבות לי האוזניים. כבר שנים שלא כאבו לי האוזניים. בשחייה זה נפוץ, בגלל כל המים והכלור, אבל כבר לא זכרתי כמה זה כואב ולא האמנתי שיכול להיות שכואב לי אחרי ארבע בריכות. יצאתי לעוד סיבוב. חצי בריכה חתירה, עוד חצי חזה שקצת מזכיר כלב שוחה כי כבר לא היה לי כוחות שוב. בבריכה האחרונה שמתי בצד את כל הטכניקה, את כל מה שלמדתי ושחיתי חתירה, כדי להגיע כבר לקיר ולסיים את הסבל הזה, כאשר במקום נשימה בכל תנועה שלישית, קודש הקודשים, אני לוקחת אוויר כל תנועה שניה. שוחה ככה חצי על הצד.
הגעתי לקיר באפיסת כוחות וקריסת מערכות. בקושי הצלחתי לאחוז בקיר. ושוב הכאב באוזניים. החלטתי שמספיק. אני לא במבחנים לצליחת הכנרת. אין לי יעד לעמוד בו או שיא אישי לשבור. זה שהגעתי לבריכה, נכנסתי למים ושחיתי קצת זה כבר שבירה של שיא אישי. יצאתי מהמים וברחתי למלתחות.
חזרתי הביתה עם הערכה מטורפת לילדה שהייתי פעם. שחייה זה פאקינג קשה ואני, אין לי כושר לכלום. באיזשהו מקום זה קצת מאתגר אותי עכשיו, לחזור לכושר, להצליח לשרוד שתי בריכות בלי למות. אבל אני לא יכולה להתחייב על זה. אבל גם לא אומרת "לא" חד משמעי. נשאיר את זה על "אולי". אולי אעדכן יום אחד שאני נוסעת לצליחת הכנרת, בעצם שכחו מזה, צריך לקום בשביל זה ממש ממש מוקדם, בסביבות ארבע בבוקר... וזה, MY DEAR, לא הולך לקרות.
Comments