יום מס' 97 - לעלות על רכבת הרים

היו לי כבר כרטיסים ביד. שילמתי עליהם עוד בארץ 35 יורו, אבל פתאום קמתי בבוקר וקלטתי שלא נשארו לי עוד הרבה זמן באמסטרדם, ואם אני צריכה לבחור בין ללכת לרכבת הרים ובין להסתובב עוד קצת בעיר ולהספיק ללכת למוזיאון ואן גוך אז האופציה השנייה עדיפה בעיני.

זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי אמורה להיות בלונה פארק ולעלות על רכבת הרים, בחרתי לוותר על התענוג. זה היה לפני חמש וחצי שנים. הפעם האחרונה האמיתית שהייתי בלונה פארק הייתה בצבא וגם אז לא עליתי על אף רכבת הרים, רק מתקנים אחרים מעוררי בחילה וסחרחורת. לא זוכרת למה לא עליתי לרכבת, אולי היה תור ארוך מידי, אולי זה היה הפחד, עברו מיליון שנים וזה לא באמת משנה, השורה התחתונה נשארה - לרכבת לא עליתי.

עוד בשבוע הראשון של הבלוג קניתי כרטיס ללונה פארק. ומאז, כמעט כל שבוע אני אומרת לעצמי שהשבוע אני אלך ואז קורה משהו שמשנה לי את התכניות. בהתחלה גיליתי את האמת הכואבת שהלונה פארק פתוחים רק בימי שבת לקהל הרחב, אחר כך היו כמה שבתות גשומות, כמה שבתות שהיו לי תכניות אחרות. מפה לשם, מצאתי את עצמי בשבת האחרונה של הבלוג, יום 97. זה עכשיו או לעולם לא.

אחרי שינת לילה מצוינת במיטה שלי, קמתי לבוקר של התארגנות זריזה, קפה וטוסט והעמסתי את עצמי לרכב של נעמי שהוכיחה שהיא חברת אמת בלב והקריבה שבת שנייה ברצף לטובת הבלוג שלי והדברים שאני רוצה לעשות.

נכנסו ללונה פארק דרך כניסת העגלות, כי זה נראה נוח ואנחנו די עגלות בנפש אז זה היה מתאים והצחיק אותנו. התחלנו בסיבוב ראשוני וחיפשנו את האטרקציה המרכזית שבשבילה באמת באנו. עזבו אותנו מרכבת הרים, עזבו אותנו ממבוך שדים. איפה הצמר גפן מתוק? איפה השיערות סבתא? איפה הסוכר? מצאנו את המזנון, אבל אין שם שום דבר שדומה לשיערות סבתא. רק צ'יפס ונאגטס. התפשרנו על מים בטעמים והלכנו למתקן הראשון. או יותר נכון, לתור הראשון.

כמה תור... כל התור ילדים קטנים. נדחפים בתור. צועקים לחברים שלהם. צועקים להורים שלהם. צועקים לאנשים שעלו על המתקן. התקדמנו לאט עד שהגענו לכניסה למתקן וכשהגיע תורנו נכנסנו ותפסנו מקום על שתי נדנדות. אחרי שדאגו לאבטח טוב טוב את כולם, מעגל הנדנדות התחיל לעלות לגובה, והגביר את מהירות הסיבוב וככל שהנדנדות עלו ככה עלה מפלס הפחד. הכל מסתובב ורואים את כל העיר מלמעלה.וזה היה מדהים ומפחיד במקביל. יצא לנעמי "ייפפפפפיייייייי" ולי יצאה צרחה קטנה, אבל הייפי של נעמי הצחיק אותי ממש ושיניתי טקטיקה וצחקתי את כל שאר הזמן שהיינו באוויר. זה אומנם היה מלווה בצרחות קטנות מידי פעם, אבל בעיקר צחוק.

ירדנו עם חיוך גדול והסכמה שזה היה כיף והמשכנו למתקן הבא - הבלאק ממבה. מבחוץ זה היה נראה מפחיד, עולה לגובה רב, עושה רעשים מלחיצים. בכניסה לתור חיכתה לנו אזהרה - המתקן עולה לגובה רב (80 מטר) ומופעלים בו כוחות שונים וזה היה נראה מאוד מלחיץ. למרות הניסיון להפחיד אותנו עוד לפני הכניסה, את התור העברנו בהרבה צחוק, בעיקר בגלל תגובות של האנשים שעלו למתקן. היה שם ילד שפחד ממש וביקש מחבר שלו שיחזיק לו את היד, והחבר לא הסכים, למרות שהוא ביקש פעמיים. היה ילד שלא הסכים לשבת ליד אמא שלו ורצה לשבת ליד אחותו ובכה, בסוף האמא לא עלתה למתקן והילד עלה למתקן עם חיוך מרוח על הפרצוף. כשהגיע תורנו, וידאנו שוב שאנחנו מאובטחות טוב טוב והתכוננו למתקן מפחיד. כשחיכינו שנתחיל לעלות, שתי נערות שהיו בחוץ שאלו אותנו אם שווה לעלות, עניתי להן שיחכו שנרד ואז נענה. התחלנו לעלות, וזה היה בכלל לא מפחיד. לא כוחות גדולים שפועלים ולא בטיח. עולים פשוט ממש מהר לגובה. זה מצליח לעורר תגובה קטנה רק לחצי שניה כשמגיעים לשיא הגובה ואז הגוף קצת נזרק באוויר. זהו. ירדנו למטה ועניתי לבנות ששאלו קודם, שלא כדאי להן לעלות. קרוסלת הנדנדות הייתה שווה יותר.

עלינו אחר כך לרכבת ההרים. הרי בשביל זה באנו. הרכבת מתחילה בנסיעה לאחור ועליה תלולה. כוח הכבידה עושה את שלו ואני מסתכלת על הרצפה כשהיא הולכת ומתרחקת ממני ואני הולכת ומתקרבת למוות שלי. אמרתי לנעמי שאם אני אמות עכשיו, היה לי היום כיף ממש, שתדע. פתאום הרכבת נזרקה מהגובה ושעטה על הפסים. סיבוב ראשון, סיבוב שני. הכל קורה מהר ואני צורחת את נשמתי. הראש סחרר והעיניים מצליחות מידי פעם לקלוט את הכחול של השמיים. הרכבת עושה עוד עליה ונעצרת ואני קולטת שהכל הולך לקרות שוב, רק הפוך. לא בא לי שזה יהיה עכשיו הפוךךךךךך.... לא סיימתי את המחשבה והתחלתי לצרוח שוב כאילו אין מחר והכל קורה מהר ואני נזרקת לכל כיוון וצורחת ופוחדת וצורחת וצוחקת וצורחת ונזכרת קצת לנשום. זה נגמר. שרדתי.

ירדנו נרגשות ורועדות. עשינו סיבוב כדי לנער את ההתרגשות ולקבל בחזרה שליטה על הגוף שלנו. דיברנו על המתקנים שכבר עשינו וקלטנו מתקן שהיה נראה מפחיד במיוחד ולא קלטנו אותו עד אותו רגע ובעיקר חפרנו על איזה באסה זה שאין צמר גפן מתוק, כי איזה לונה פארק שמכבד את עצמו לא מחזיק מכונת צמר גפן מתוק? פתאום, בפינה הרחוקה, קלטנו ילדה עם ענן לבן ביד. התקרבנו לעברה ומבעד לתור של האנשים שקנו גלידה ונאצ'וס ראינו את מכונת הצמר גפן מתוק.

אושר גדול הציף את שתינו וניצלנו את המנוחה לסלפי נדיר שיתעד את המאורע. בלענו חצי קילו סוכר כל אחת אבל היינו מרוצות עד השמיים ועם כוחות מחודשים ותכנית פעולה לזמן שעוד נשאר לנו - המתקן החדש שגילינו, ואז עוד סיבוב בנדנדות וברכבת הרים.

המתקן החדש התגלה כגולת הכותרת של הלונה פארק. הוא נקרא THE KING ולא מאכזב. עוד בתור זיהינו את פוטנציאל הפחד - הוא שילוב של הנדנדות ושל רכבת ההרים, מתנדנד ומסתובב סביב עצמו ועושה שלושה סיבובים מלאים, גדולים ומלאי צרחות.

כשהתקרבנו למתקן וראיתי את הכל מקרוב התחלתי לפחד, חשבתי לצאת מהתור כבר. אל המתקן עצמו עלתה אישה שהייתה נראית מפוחדת לחלוטין עוד לפני שהוא התחיל. היא נשמה בכבדות והחזיקה חזק חזק חזק את כל מה שהחזיק אותה למקום. אמרתי לעצמי שאני אחכה לראות איך היא יורדת. אם היא יורדת בוכה אני לא עולה, אם היא יורדת בטוב אני אעלה ואתמודד. היא ירדה בסבבה ואני עליתי בחצי סבבה למתקן. זה התחיל ככיף, צעקתי לנעמי שככה נחמד לי ואז הסיבוב הלך וגדל ומצאתי את עצמי הפוכה לחלוטין. לא הספקתי לקלוט מה קורה וירדתי במהירות עצומה רק בשביל למצוא את עצמי שוב הפוכה ותלויה בין שמיים וארץ. זה היה מפחיד. באמת מפחיד. ירדתי מהמתקן עם בחילה וסחרחורת וחיוך מרוח על הפרצוף.

חיפשנו ספסל לשבת עליו, אבל במקום החלטנו לנוח בתור לקרוסלת הנדנדות. חשבתי שהתור יספיק לי בשביל להילחם בבחילה. טעיתי. ככל שעלינו בגובה עם הנדנדות ככה הבחילה עלתה גם היא וכבר ראיתי איך אני מצליחה להיות הבנאדם הראשון שמקיא במתקן הזה, בעיגול מושלם ועל כל מי שנמצא למטה. תירגלתי נשימות עמוקות ונלחמתי בצמר גפן המתוק שניסה לפגוש אותי שוב ובקטע לא טוב. בפעם השניה המתקן לא הפחיד אותי, רק המחשבה שאולי אקיא ככה הפחידה אותי.

קיבלנו החלטה אסטרטגית לוותר על הסיבוב השני על רכבת ההרים, כי לא היה סיכוי שאני הייתי מצליחה לשרוד. בקושי את הנסיעה הביתה הצלחתי לשרוד. יצאנו החוצה דרך השער של העגלות, כשאני הפעם הרווחתי את היותי עגלה בכבוד.

חזרתי הביתה מעולפת. נפלתי עם הבחילה שלי על הספה וניסיתי לנגוס בכמה קרקרים שיעזרו בתקווה לבחילה לעזוב. חשבתי על ההיום שהיה, וכמה כיף היה לי, למרות שאני שפוכה לחלוטין ועם בחילה קשה. חשבתי על היום שהיה ועל החודשים האחרונים, לקראת הסיום של הבלוג.

בחודשים האלו החיים שלי היו קצת רכבת הרים בעצמם, עם עליות, מורדות, סיבובים לא צפויים, אבל אני משתדלת לא לצרוח (לפחות לא יותר מידי), לשמור על החיוך ולצחוק כל הדרך, לא לתת לבחילה לעלות ולהפיל אותי לקרשים ובסופו של היום, גם אם לא תמיד הכל ורוד, להסתכל לאחור ולהגיד לעצמי איזה כיף היה.

#100DaysOfToDos #Life_is_a_roller_coaster