יום מס' 95 - להכיר מישהו זר
- Adi Nafshi
- Mar 8, 2019
- 4 min read
אני לא מגדירה את עצמי כטיפוס חברותי במיוחד. לוקח לי זמן להיפתח לאנשים ולהכיר. היו תקופות שלא רק שלא הייתי נפתחת בקלות, היה ממש קשה איתי עד שהיו לומדים להכיר אותי... בצבא היה מישהו שאפילו קרא לי "עויינת" (בחיבה, אבל עדיין מבוסס מציאות). עם השנים למדתי קצת לשחרר את הפחד שלי מאנשים זרים. אבל עדיין אני מופתעת מעצמי כשאני מצליחה להיות נחמדה עם אנשים זרים לפעמים.
הנטייה הטבעית שלי היא להיות עם עצמי, כשאין לי מישהו אחר קרוב להיות איתו. אני מעדיפה להסתכל על הסביבה מאשר לקחת בה חלק. בחו"ל זה בולט עוד יותר, כאשר גם עם חברות מסוימות אני אעדיף להסתיר את הזהות הישראלית כשיש ישראלים בסביבה (אז אנחנו עוברות לדבר באנגלית ומצחקקות לעצמנו).
אבל לפעמים הלבד שלי עם עצמי יכול להיות קצת יותר מידי בודד. וזה מה שהרגשתי היום בבוקר, אחרי יומיים עם עצמי בעיר זרה. במקור הייתה לי משימה אחרת לחלוטין להיום, אבל הלבד הזה הפגיש אותי עם משימה חדשה ולא מתוכננת.
אחרי שכתבתי כאן על הטיסה החצי-ספונטנית שלי, פנתה אלי ליפז (היי מותק) וכתבה לי ככה "המשימה שלי אליך - למצוא תייר או תיירת ולטייל איתם יום אחד או לאכול איתם צהריים/לשתות קפה". קראתי את זה, נרתעתי בתוך העור של עצמי ועניתי "תודה" בנימוס אבל ידעתי ביני לבין עצמי שאין סיכוי שאני אעשה את זה. אני מעדיפה את הלבד.
כשהיום קמתי לעוד יום של לבד, חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת. אולי דווקא העובדה שישר קפצתי להתנער מהמשימה הזו היא סימן שאני צריכה לגדול קצת, לעשות משהו שלא נוח לי לעשות, ולהתמודד.
יצאתי לכיוון הקולוסיאום. פתוחה למה שיביא היום. החלטתי להצטרף לסיור מודרך, כדי לדלג על התור הארוך שהשתרך מסביב, כדי שאלמד קצת היסטוריה ולא רק אראה את האתר ההיסטורי ובעיקר כדי להיות עם קצת אנשים ולא לבד.
כולם מסביבי היו בזוגות ואני נצמדתי למדריכה כמה שהיה אפשר, כדי לטשטש את הלבד שלי וכדי לשמוע יותר טוב את הסיפורים והמידע המרתק (באמת היה מעניין, זה לא סתם סופרלטיב. למדתי המון). כל פעם ששיחררו אותנו להסתובב קצת לבד לצלם, פחדתי שאאבד את הקבוצה. ואאלץ להמשיך את הסיור לבדי.
תוך כדי הסיור החלפתי משפט פה ושם עם חלק מחברי הקבוצה, אבל שום שיחה לא התפתחה. בסופו של הסיור, הקבוצה התפזרה ואני חתכתי לראות עוד אתר שרציתי להגיע אליו בזמן הקצר שנשאר לי - פיאצה נאבונה.
הכנסתי את היעד בגוגל והתחלתי לצעוד בכיוון הכיכר, תוך כדי שאני סופגת את הנופים, האדריכלות, והאווירה של העיר. באחד ממעברי החציה, נעצרתי קצת כדי לבדוק שאני הולכת בכיוון הנכון ואז פנה אלי גבר והציע לי עזרה. הסברתי לו לאן אני מתקדמת והוא אישר שאני בכיוון הנכון והתחיל לדבר איתי.
עניתי לו תוך כדי הליכה והוא המשיך ללכת לצידי, מנסה לפתח שיחה. הוא ניסה לנחש מאיפה אני מגיעה. הציע את הולנד, גרמניה ואוסטריה. מחמיא אבל אתה לא בכיוון. בסוף עניתי לו שאני מישראל והוא אמר שהוא מאיזה עיר בדרום איטליה, אני לא זוכרת איזו. הוא הגיע לרומא במסגרת העבודה והיום היה לו יום חופש אז הוא סתם יצא לסיבוב לטייל.
הרשיתי לעצמי לענות לו בנחמדות ולטייל לצידו, כי הייתה לי בראש את המשימה של ליפז, אבל בעיקר כי הוא היה נראה לי לא מזיק. משהו כמו ג'ורג' קוסטנזה, בגרסא האיטלקית והמבוגרת יותר.
בשלב מסוים הוא הציע לי לשנות תכניות ולקחת אותי לאיזה מוזיאון, אבל אני מאוד רציתי להגיע לפיאצה נאבונה. הוא שאל אותי אם אני אוהבת אוכל איטלקי, ועניתי לו "Si, Claro", שימוש מושכל בשתיים מתוך חמש המילים שאני יודעת באיטלקית. הוא צחק ואמר ברצינות שהאיטלקית שלי ממש טובה. כאן חשדתי.
הוא המשיך ללכת לצידי ובאחד הרמזורים שאל לשמי, הצגתי את עצמי והוא הציג את עצמו, לחצנו ידיים בנימוס והוא בא לתת לי נשיקה על הלחי. חשבתי לעצמי, "כמה אירופאי מצידו", וזרמתי עם נשיקה כפולה על הלחי. רק שאז החשד שלי קיבל אחיזה במציאות. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה אי אפשר לטעות עם זה. הוא נותן לי נשיקה על הלחי אבל מנסה לקלוע לפינה של השפתיים.
קלטתי שאני במצב קצת בעייתי. הוא יודע לאן פני מועדות, אז אני לא יכולה להמציא פתאום איזו פניה חדה מהמסלול, והוא בכלל סתם מטייל עם עצמו בלי יעד, אז היה נראה שהוא ילך איתי לאן שלא אפנה. המשכנו ללכת והוא הפנה אותנו לכיוון סמטה צדדית. קצת נלחצתי, אבל ראיתי שעוד תיירים פונים לאותה סמטה אז נרגעתי קצת. ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי אני מגזימה, אולי דמיינתי את הניסיון שלו להדביק לי אחת על השפתיים. הוא כזה ג'ורג' קוסטנזה מגושם ולא מזיק.
אבל כמו שכתבתי, אי אפשר לטעות בתנועה הזו. מי שזה קרה לה, יודעת. ואיך שעשינו את הפניה לסמטה הוא הושיט את היד שלו לעבר היד שלי ואחז בכף ידי. חשב שמצא לו חברה חדשה. הסתכלתי עליו במבט מופתע וניסיתי למשוך את היד. הוא המשיך להחזיק אותה עוד שניה ואז מלמלתי שממש לא. הוא שיחרר את היד שלי, אבל לא ביקש סליחה על חציית הגבול המוגזמת.
לשמחתי, הגענו לכיכר מיד אחרי התקרית הזו.
לקחתי ממנו מרחק של כמה צעדים והתקרבתי לעבר המזרקה המפורסמת. הוא בא בעקבותיי, ובגלל שצילמתי את המזרקה, הוא הציע לצלם אותי. רציתי להשתחרר ממנו ולהגיד לו שיעזוב אותי לנפשי, אבל לטובת הבלוג, בלעתי את הכבוד שלי לעוד שניה והצעתי לו שנעשה סלפי. אז הנה, יש תיעוד, של ג'ורג' קוסטנזה האיטלקי, המטרידן הקטן. אל תתנו לחיוך שלי להטעות אתכם, מאחורי משקפי השמש מסתתר מבט פחות שמח. הייתי די במצוקה עם עצמי ורציתי להתרחק ממנו מבלי לייצר מהעניין דרמה מיותרת.
הוא פירש את העניין כהזמנה להמשיך להסתובב ביחד והציע שנשב לקפה או נאכל משהו, בדיוק כמו שליפז הציעה במשימה המקורית. אבל ידעתי שמבחינתי כל העניין הזה הולך להיגמר באותו רגע. אמרתי לו שאני לא מעוניינת ושאני רוצה להמשיך לטייל מכאן לבד. מנסה לשמור על נחמדות משום מה. הוא בירך אותי לשלום, אמר שהיה לו נעים ושאני סימפטית, תוך כדי שהוא מביט בי מלמעלה למטה, ובא לנשק אותי שוב על הלחי. כאן עצרתי אותו והודיתי לו בנימוס שליווה אותי בדרך. הסתובבתי והלכתי.
אז במקום להכיר מישהו זר ולחזור עם סיפור מגניב, חזרתי עם חוויה לא להיט ותחושה קצת קשה. עם חרטה שלא עשיתי מזה קצת יותר עניין. כי לא הגיע לו שאני אנסה לסיים את העניין בנימוס. כי לא הגיע לי שזו תהיה החוויה שלי ברומא, שככה אני אזכור את פיאצה נאבונה.
אז אחרי זה, אני אחזור לא לדבר עם זרים, כמו שאמא לימדה אותי. ואל תשפטו אותי, אבל מצב אפילו קצת לשובה של ה"עוינת" בתקופה הקרובה.
Comentários