עד גיל 16 לא הייתי בחו"ל. היציאה הראשונה שלי בחיים מגבולות ישראל הייתה לפולין, מהמשלחת של ביה"ס. אין ספק שאני דור שלישי לשואה.
מאז גיל 16 עברו ככה שנה-שנתיים, והספקתי לעשות עוד טיולים מלבד אותו טיול שורשים, אבל עדיין אני לא מגדירה את עצמי כנוסעת מתמידה. על הטיול-אחרי-צבא ויתרתי, כי אבא לא היה מוכן שאני אסע להודו ואחזור דולפין. חוץ מגיחה נדירה וחד פעמית להונג קונג, וטיול-לפני-צבא לניו יורק, כל הגיחות שלי לחו"ל הסתכמו בנסיעות קצרות לאירופה. לא שאני מתלוננת, רק מציירת את התמונה המלאה.
***
לפני כמה חודשים יצאתי לדייט שלא התפתח להרבה מעבר לזה, אבל הייתה שיחה סבירה וחביבה. וכמו הרבה מהשיחות הסבירות והחביבות בדייטים, איכשהו עלה הנושא של טיסות לחו"ל. זה נושא די פופלארי בעולם הדייטים, הרבה אנשים אפילו כותבים על היעד הבא שלהם בפרופיל האישי שלהם, אז לא הופתעתי שהנושא עלה בשיחה ואפילו קצת שמחתי כי היו לי, באופן נדיר עבורי, חוויות טריות מהגיחה האחרונה לחו"ל מהקיץ האחרון.
מאחר והניסיון שלי עם חו"ל הוא די מצומצם, אני תמיד מחפשת לחיות חיים מלאים יותר דרך חוויות של אחרים, ושאלתי את הבחור מה היה היעד הכי מגניב שהוא טס אליו.
התשובה שלו הייתה מפתיעה וגרמה לי לראות אותו באור אחר לגמרי.
הוא אמר שאין לו תשובה על יעד סופר מגניב, אבל מה שכן, הוא אוהב במיוחד להיות ספונטני. כמה ספונטני? הכי! הוא כבר כמה פעמים הגיע לשדה התעופה, יחד עם חבר, תיק וקצת כסף זר בארנק. בלי יעד, בלי כרטיס, בלי תכניות סגורות. היה פשוט מגיע לשדה, רואה לאן יש כרטיס טיסה זול וזמין, ועולה על הטיסה. הכי הדקה ה-90 שאפשר.
הסיפור הזה העיף לי את המוח, נשאר לי במחשבות והיווה את ההשראה למשימה של היום.
***
התוכנית המקורית הייתה לעשות בדיוק את זה. להגיע לשדה עם מזוודה קטנה ודרכון. לבוא לדלפק שאני לא יודעת אם באמת קיים, ולקנות כרטיס ליעד לא ידוע, ככה, על המקום.
אבל ביננו... אני לא כזו ספונטנית. כשתאריך היעד שבו החלטתי שאני אקח את עצמי לנתב"ג, הלך והתקרב, ככה הקולות שבראש שלי הלכו והתגברו - ואם לא יהיה שום כרטיס פנוי? ואם הכרטיסים של הרגע האחרון יהיו דווקא הרבה יותר יקרים? ואם זה יהיה לאיזה עיר שאת לא מכירה שם כלום? ועוד כל מיני ספקות קטנים וגדולים.
כמו הרבה פעמים בחיים שלי, קפצה לי לראש סצנה מ"חברים". צ'נדלר לא יודע איך להיפרד מג'ניס אז הוא משקר לה ששולחים אותו לרילוקיישן בתימן. והיא, שמתקשה להיפרד, מלווה אותו עד לפתח המטוס. הוא נאלץ בסוף לקנות כרטיס כדי שלא יתפס בשקר. המשפט הלחוץ שלו "I guess I'm going to Yemen" הדהד לי בראש וכל מה שאני חשבתי לעצמי זה שאני לא רוצה להגיע לנתב"ג בספונטניות ולעלות על טיסה לתימן.
לפני שבוע וחצי נכנעתי לקולות.
אמרתי לעצמי שאני רק אכנס לאינטרנט בשביל לראות. שאקבל קנה מידה של מחירים ומה אני יכולה למצוא. מפה לשם, מצאתי כרטיסים במחיר בדיחה לרומא. אני אף פעם לא הייתי ברומא. אז החלטתי שאני לא לוקחת צ'אנסים. הזמנתי לי כרטיס טיסה.
***
אז לא הייתי הכי ספונטנית שהייתי יכולה. אבל בהתחשב בזה שאת יתר הטיסות שלי אני הזמנתי שבועות ואפילו חודשים מראש, טיסה של שבוע וחצי מראש זה סופר ספונטני. ועוד אני טסתי לבד. שזה בכלל הישג.
יצא לי כבר לקחת טיסה לבד ולפגוש ביעד את השותף שלי לנסיעה (שלום לאחי הגדול). יצא לי כבר בנסיעות עם חברים לקחת לעצמי יום לבד. אבל עוד לא יצא לי לטייל לגמרי לגמרי לבד. מתחילת הטיול ועד סופו.
מה אני אגיד לכם? זה לא אותו דבר. נחמד לי וזה כיף, אבל לא היה לי עם מי לחלוק את הכיף הזה. וחוויות שאני בטוחה שאם הייתי חולקת אותן עם מישהו אז הן היו מצחיקות אותי קצת, עכשיו, כשזה לבד, אז הן קצת קשות ולא כיפיות.
אולי משהו ביום הזה היה לי קצת משובש, כי המכונה שקוראת את הדרכונים בשדה התעופה לא רצתה לקבל את הדרכון שלי (בסוף הלכתי למכונה אחרת שהייתה יותר ידידותית אלי), חיכיתי רבע שעה בארומה בשביל לקבל את הסלט שהזמנתי והרבה אנשים שהזמינו אחרי, קיבלו לפני את ההזמנה שלהם, ואז כבר הייתי לחוצה שאני אפספס את הטיסה ולא הצלחתי להבין מה אומרים בכריזה וכבר הייתי רעבה אז די שאבתי את הסלט במקום לאכול אותו לאט ובצורה נורמלית, ואז קלטתי שאני רואה את המטוס שלי רק מגיע למקום שלו, אבל כבר הייתי על קצב לעיסה כל כך מהיר שלא הצלחתי להוריד הילוך ובסוף סתם הייתי בלחץ וחיכיתי עוד עשרים דקות שיתחילו את הבורדינג.
וכשעליתי למטוס אז חיכיתי עוד יותר משעה עד שהוא ימריא. כי היה עיכוב. והמטוס המריא שעה אחרי הזמן המיועד. וכשנחתתי ברומא אז עמדתי עוד שעה בתור לביקורת גבולות. שעה. בתור. וכבר כאב לי הכל רק מהעמידה הזו בתור. לבד עם עצמי. כולם מסביב בזוגות וחבורות.
ואז הגעתי לרומא, אבל לא הספקתי לראות את רומא כי לא ישבתי ליד חלון ברכבת. לא יודעת על מה חשבתי. רק רציתי לשבת קצת אחרי התור מהגיהנום, לא היה לי איכפת איפה. רק כשהגעתי לתחנה קלטתי שפספסתי את כל הנוף בטח. ואז החלפתי שתי רכבות מטרו והגעתי לתחנה שבה אמור להיות המלון שלי אבל לא מצאתי את המקום כי זה נראה כמו רחוב רגיל ואין שום שלט שמסמן את המקום. ולא הבנתי אם הצלחתי להפעיל את כרטיס הסים המקומי שקניתי או לא, כי ההוראות אמרו במפורש לא להפעיל את נתוני הסלולר עד שלא מתקבלת הודעת סמס מדויקת, ואני קיבלתי סמס אבל לא את אותו סמס שהיה כתוב, והסמס שכן קיבלתי היה באיטלקית ולא ידעתי מה כתוב ולא רציתי לקחת צ'אנס. אז מצאתי את עצמי באמצע רחוב, בעיר זרה, כבר אחרי עשר בלילה (כשלפי התכנון המקורי הייתי אמורה להגיע כבר שעתיים קודם), אין נפש חיה ברחוב, אין לי איך להתקשר או למי להתקשר ואני לא יודעת מה לעשות.
הרגשתי את הדמעות מתחילות לצוף. ראיתי זוג ברחוב וביקשתי עזרה. הם ניסו לעזור אבל לא ידעו ממש איך מלבד להגיד לי איפה בדיוק יוצאת הכתובת שעברתי לידה דקה קודם לכן ולא ראיתי שום שילוט. החלטתי לחזור לכתובת. במקום מלון או הוסטל או משהו, ניצב מולי בניין דירות. נראה רגיל לחלוטין. באינטרקום יש שמות של הדיירים והמשפחות. בצד השני של הדלת פתאום ראיתי עוד אינטרקום, עם עוד רשימה של שמות משפחה. ואז, בשורה הלפני אחרונה אני מזהה את השם של המקום שאני מחפשת. תחושת הקלה. מצלצלת באינטרקום, מחכה. אין תשובה. שוב אותה תחושת המחנק שמתחילה להציף אותי, אבל הבנתי שאין לי ברירה. אני אאחז בקצה החוט שלפחות את הכתובת אולי מצאתי. צלצלתי שוב. הפעם לשמחתי מישהו ענה ופתח לי את הדלת. מצאתי את המקום! עליתי במדרגות וקיבל אותי איש מבוגר וחביב שהיה מסביר פנים ובניגוד מוחלט אלי שכבר לא תיפקדתי לגמרי. הוא הראה לי את החדר ואת המקום והסביר לי מלא דברים, רק שאני, כל מה שהתחשק לי היה לזרוק את התיקים ולהתיישב לרגע לנשום.
ביקשתי ממנו שימליץ לי על מקום שאולי עוד יהיה פתוח ואפשר יהיה ללכת לאכול בו. כבר היה כמעט 11 בלילה. למזלי יש ממש לא רחוק מסעדה קטנה. זרקתי את התיקים, והלכתי מהר לפני שיסגרו. מצאתי פנינה אמיתית. מסעדה קטנה ומשפחתית, עם אוכל מעולה ומפנק. אכלתי פרח קישוא ממולא גבינות, סופלי חריף שהרים לי את המצב רוח, פסטה קרבונרה וקרם ברולה שהיה הצגה. הכל היה מושלם ומקסים. וכאילו כל זה לא היה בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל להרים את המצב רוח ולסגור את היום, בשולחן לידי ישבה חבורת גברים רעשנית. בהתחלה הם קצת עיצבנו אותי כי הם עשו מלא רעש ואני כבר הייתי די על הקצה שלי, אבל אז פתאום, בלי שום התראה, הם התחילו לשיר. הם שרו בכמה קולות, בהרמוניה מושלמת. שיר ערש.
זה היה הסימן שלי ושלהם. שילמתי את החשבון. הודיתי לכל צוות המסעדה שטיפלו בי בחמימות על אף השעה המאוד מאוחרת.
עכשיו אני בחדר, עם בטן מלאה ונפש רגועה. מוכנה לכל ההרפתקאות שמחר יביא לי, גם אם הן יהיו הרפתקאות של לבד. אני אחלוק אותן עם עצמי ועם העולם ועם רומא.
Comentarios