יום מס' 91 - לעבוד על מישהו

לפני שלוש שנים הייתי בעיצומן של הבדיקות שבסופן הגיעה האבחנה על הסרטן. המצב רוח שלי, באופן הגיוני, לא היה הכי טוב בעולם, אבל מידי פעם היה קורה משהו מפתיע ולא צפוי שהצליח לשעשע אותי ולהרים את מצב רוחי.

הכל התחיל עם פוסטר. יום אחד הגעתי למשרד ומישהו תלה לי פוסטר על החלון ליד השולחן. הפוסטר היה של איזה כוכב ילדים או זמר שלא הכרתי אז צילמתי את הפוסטר ושאלתי בקבוצת הוואטסאפ המשרדית מי זה הכוכב ומי תלה לי את הפוסטר? זה היה מאוד מיסתורי בעיני. במיוחד כשבצד השני של דף הפוסטר הייתה תמונה של ג'סטין טימברלייק, הרבה יותר הגיוני לשים לי פוסטר שלו...

אף אחד לא הודה במעשה הקונדס, אבל מאותו יום ואילך, בכל פעם שהייתי קמה מהשולחן שלי לא יכולתי לדעת איך אני אמצא אותו כשאחזור. פעם היה מרקר תלוי על החלון, פעם קופסת הטישו, פעם אחרת שפורפרת הטלפון הודבקה. היו פעמים מיוחדות, שנשארו יקרות לליבי, שבהן השקיעו בי במיוחד והדביקו את כל הדברים שהיו על השולחן בערך, ניסו שוב לקלוע לטעמי עם פוסטר חדש של טיילור סוויפט (הפעם נרשמה הצלחה והפוסטר נשאר תלוי עד יומי האחרון במשרד), ופעם אחת שבה החביאו לי את בובת החזרזיר ועשו לי משחק חידות "מצא את המטמון".

כל פעם הייתי מגיעה לפינה שלי במשרד, נקרעת מצחוק או לכל הפחות מחייכת ממש, מצלמת את הבלאגן, צועקת לכולם שיבואו לראות מה עשו לי הפעם, מורידה את הדברים וחוזרת לעבוד כרגיל.

ככה זה נמשך תקופה, לדעתי חודשיים פלוס. וזה היה לי כל כך במקום. נקודת אור קטנה בתוך תקופה די חשוכה שלי עם עצמי, שעזרה לי לא לשקוע, להמשיך בשגרה ובעיקר למצוא סיבות לחייך.

לא ידעתי מי עשה לי את זה באותם הימים. גם לא כל כך רציתי לדעת. פחדתי שאם אגלה אז זה ישים סוף למתיחה הקטנה הזו ואני ממש לא רציתי שזה יפסיק. רק ביום האחרון שלי בעבודה, שהיה יומיים לפני שהתאשפזתי לניתוח, גיליתי מי זה היה - גל (אתה יודע שזה אתה, והנה זה בא - היי חמוד!).

גל ואני היינו חברים, אבל לא קרובים במיוחד, ככה שלא סיפרתי לו באופן אישי על המחלה ועל המצב שלי, אבל יכול להיות שהוא ידע בכל מקרה. בגלל שגיליתי שזה היה הוא רק ביום האחרון, אפילו לא שאלתי אותו אם הוא ידע ועשה את זה כדי לשמח אותי, או שהוא בחר בי כקורבן רנדומלי ומושלם. גם כשדרכנו המקצועית הצטלבה שוב והחברות הפכה ליותר חמה, לא היה לי אומץ לשאול אותו. הרגשתי שזה יביך אותי ואולי גם אותו במידה שווה, אז הנחתי לנושא והשארתי אותו בעבר.

בשבועות האחרונים שלי בעבודה האחרונה, הייתי חולה לכמה ימים, וגל ניצל את היעדרותי הממושכת ותלה לי שוב חצי מהשולחן על הקיר. אף אחד לא הבין את הפואנטה או ידע מי עומד מאחורי התעלול. זה חיכה ככה יומיים עד שחזרתי מהמחלה וכשאני נכנסתי למשרד צחקתי צחוק גדול, הוצפתי בנוסטלגיה וחום, ואמרתי "אני מבינה שגל היה פה".

אז המשימה של היום ניתנה לי על ידי גל וממשיכה את רוח השטות והקסם שמאפיינים אותו - לעבוד על מישהו.

כבר כמה ימים אני מנסה לחשוב על איזו מתיחה טובה. משהו מצחיק שאני יכולה לעשות. אפילו עשיתי גוגל כדי למצוא רעיונות. אבל כמו שניתן לנחש מעצם זה שהייתי צריכה לעשות גוגל, אני לא ממש טובה בזה...

קמתי בבוקר וחשבתי לוותר, למצוא משימה אחרת להיום. אבל התחשק לי כן להקדיש את עצמי למשימה הזו ולהתעמת מול העניין ולכתוב את הסיפור שכתבתי עד עכשיו. גם כי הוא סיפור טוב (לדעתי), וגם כי המשימה הייתה נראית לי עדיין ראויה (ואולי אפילו ראויה עוד יותר בגלל שהיא קצת קשה לי), וגם כי גל התחיל היום עבודה חדשה והתחשק לי לאחל לו המון בהצלחה בדרך קצת מיוחדת (הופה. בהצלחה גל !).

מפה לשם... המסקנה היא שאני ממש גרועה בזה. הבנתי שאני לא יכולה להישאר בבית ולעבוד על מישהו, אז יצאתי מהבית וחיפשתי קורבנות. הלכתי לאמפמ כדי למצוא את הקורבן הראשון שלי. כשהגשתי לקופאית את השטר הזזתי את היד ומשכתי את השטר ממנה והיא תקעה בי כזה מבט שהפסקתי עם העניין באחת והגשתי לה את השטר במבט מושפל.

הייתה לי עוד מחשבה קטנה לעבוד על מישהו בטלפון, אבל על מי? ומה אני אגיד? לצחוק על מישהו שאין לו קולה בברז זה הכי ניינטיז (אמנם אני אוהבת את הניינטיז, אבל יש גבול לכל תעלול) ובגדול אני די מדברת בשוטף רק עם אמא שלי שאו שהייתה סופר נלחצת או שלא הייתה מבינה את הבדיחה...

החלטתי שאני אפסיק להשלות על עצמי. אני לא טובה בלעבוד על אנשים.

בסוף קצת התחכמתי למשימה. החלטתי שבמקום לעבוד על מישהו אני אעבוד על עצמי, מזווית אחרת לגמרי. לקחתי את האופניים ויצאתי לטיול לפארק דרום. ראיתי קצת ירוק ונשמתי אוויר. ביקרתי את היענים, היעלים, האיילים, התרנגולים, והטווסים ששוכנים בפארק ונזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה לקחו אותי לפארק הזה לעשות סקי מים ואיך לא הייתי מצליחה להחזיק מעמד אפילו חמש שניות לפני שהייתי מתרסקת ושוקעת.

חזרה הביתה עם הבנה של היכולות שלי. מצאתי נקודות קטנות של אור. העליתי לעצמי חיוך על השפתיים. אז מבחינתי, היום הזה גם היה ניצחון קטן. מקווה שזה לא יהיה היום האחרון שאני אעבוד בו על עצמי, במובן הטוב של המילה...

אני יכולה להיות מצחיקה, אבל אני לא יודעת לעבוד על אנשים. קורבן למתיחות, לעומת זאת, אני מוכנה להיות בכל יום.

שאריות מהמתיחה האחרונה של גל. המאסטר שלימד אותי כל מה שאני לא יודעת

#100DaysOfToDos #FoolingMyself