יום מס' 89 - 24 שעות ללא מסכים

נראה לי שכולם יוכלו להזדהות עם העניין הזה, כי כולנו מכורים. המסכים השתלטו לנו על החיים בקטע אחר. אנחנו (וגם אני) כבר הגענו למצב שאנחנו יושבים עם חברים וכל אחד קבור עם הראש בתוך המסך. אבל אצלי ההתמכרות למסכים התחילה עוד בגיל צעיר - הטלוויזיה הייתה החברה הכי טובה שלי.

כבר כילדה הייתי יכולה להעביר ימים שלמים מול הטלוויזיה. כשהייתי חולה עם חום ומפספסת בי"ס, הייתי נהנת פלוס, גם כי פספסתי בית ספר, אבל בעיקר כי השלט היה בבעלותי הבלעדית והיו לי שעות ארוכות שביליתי ככה לבד, רק אני והטלוויזיה. גם היום אני מטעינה ככה מצברים, נשארת לבד בבית עם הנטפליקס. תודה לאל על נטפליקס ושאף אחד לא יגיד לי שאין מה לראות, תמיד יש מה לראות!

אני אוהבת את זה ושונאת את זה במקביל. מעבירה ככה המון שעות ואז חווה קצת רגשות אשם. מין קונפליקט פנימי בין הצד שנהנה מזה והצד שיודע שאולי זה לא הכי טוב בשבילי...

אז היום החלטתי להקשיב לצד הפולני שחושב שזה לא טוב לי, להתנתק מהמסכים. לא לראות טלוויזיה, לכבות את הטלפון, לא לשרוף שעות על המחשב ופשוט להיות, להעביר את היום שלי ככה עם עצמי ובלי הסחות דעת.

המשימה הזו הייתה מתוכננת במקור למחר, אבל הוקדמה ביום בגלל תכניות אחרות מתנגשות. ולמה היא הייתה אמורה להיות מחר? כי מחר, למעשה כבר היום, הוא היום הבינלאומי של UNPLUGGING, יממה שלמה של התנתקות מהטכנולוגיה.

אז במקרה שלי, הכל התחיל אתמול ב-22:30 בערב ונגמר היום באותה השעה בדיוק.

את הלילה שנשאר לי אחרי שכיביתי את המסכים אתמול העברתי יחסית בקלות - עשיתי טיול קטן בשכונה לנשום אוויר ונכנסתי מוקדם למיטה עם הספר שאני גוררת כבר שלוש שנים בערך.

בבוקר קמתי הכי מאוחר שלי, כבר לקראת הצהריים, ביקיצה טבעית מושלמת כי גם לא היו לי צפצופים של הפלאפון באוזן אבל לא פחות חשוב, לא היו לי עבודות בכביש מחוץ לחלון, כי את החפירות שמתנהלות לי בחוץ ככה בשגרה לא עושים בימי שישי. התעוררתי קצת בבהלה כי לא הבנתי איך זה קרה לי, אבל אז הרשיתי לעצמי את הפינוק הנדיר הזה והמשכתי את התארגנות הבוצוריים שלי ברגוע.

בדרך כלל אני שומעת מוזיקה, או תכניות רדיו ,או פודקאסטים בזמן שאני מתארגנת בבוקר, ואלו קצת מסיחים את דעתי ומשקיטים את המחשבות, אבל הפעם לא הייתי עם פלאפון ולא עם טלוויזיה והיה לי שקט לשקוע במחשבות שרצו במהירות של צ'יטה שרק התעוררה ביקיצה טבעית.

אחרי הקפה של הבוקר חשבתי לעצמי שיש יום יפה בחוץ וגם ככה אין לי מה לעשות יותר מידי בבית אז איווררתי את האופניים לטיול. כבר שלושה חודשים שאני לא יוצאת עם האופניים, כי יש גשם וחלק ורטוב, וכי אני עדיין לא סומכת על עצמי שאצליח לא להידרס בכביש אז זה קצת מפחיד אותי כל העניין הזה ואני מעדיפה ברוב הימים פשוט לנסוע באוטובוס. אבל לא היה לי היום איך להעביר את הנסיעה באוטובוס כי הייתי בלי פלאפון, אז ניצלתי את הקשב המלא שלי להשגיח על עצמי שלא אתנגש, בכוונה או בטעות, באף רכב תמים.

בצעד שאחר כך הכתרתי אותו כמטופש למדי, החלטתי לא לקחת את הפלאפון איתי. גם ככה הוא סגור, אז בשביל מה לסחוב. לפחות זה מה שחשבתי כשיצאתי מהבית. רק שאחר כך, כשכבר היה מאוחר מידי, עניתי לעצמי "בשביל שאם יקרה לך משהו תשברי את המשימה ותתקשרי לעזרה, זה בשביל מה לסחוב...". לשמחתי לא קרה לי כלום בדרך והכל עבר בשלום, אז לא היה צורך של חירום בפלאפון.

למרות שהייתי בלי הפלאפון, כמעט בכל עצירה הושטתי את היד באינסטינקט לתיק, כדי לראות אם יש משהו שפספסתי. זו טיפשות כפולה, גם כי הפלאפון בכלל לא עלי וגם כי כשאני רוכבת על האופניים אז יש לו מקום משלו על הכידון והוא בכלל לא יהיה בתיק בכל מקרה... כל פעם שזה קרה חשבתי לעצמי שאני מפגרת ועד כמה אני עבד של המכשיר הזה...

ובכלל... מי כבר יחפש אותך? אפשר לחשוב!!

נסעתי עד לים. חתיכת נסיעה. אבל כשהגעתי הים היה סוער והתאים את עצמו למחשבות הסוערות שלי ונתן לי קצת מנוח. נשארתי ככה לידו עד שהשמש התחילה להראות סימנים שהיא עייפה ורוצה לישון. השקיעה הייתה יפה ומסתורית והתחשק לי לצלם אותה בשביל עצמי, אבל שוב נזכרתי שאני בלי פלאפון. אמרתי לעצמי שלא משנה כמה תמונות אני אצלם, אף תמונה לא תקלוט את הרגע הזה כמו שהוא במציאות וכפי שהוא נקלט לי במוח, אז לקחתי תמונה מנטלית ונשמתי כמה נשימות של אוויר ים מעורבב בטיפות זעירות, הסתובבתי על עקבותיי וחזרתי הביתה גם אני לנוח קצת (כן כן, גם קמתי מאוחר וגם עשיתי שנ"צ. אין הרבה מה לעשות כשאי אפשר לקבוע שום דבר ספונטני עם אף אחד וגם אין הרבה מה לעשות בבית).

אחרי שהתעוררתי, ניקיתי קצת את הבית ועשיתי כלים, נכנסתי למקלחת ושוב למקלחת. לא יודעת מה היה הסיפור שלי. פשוט היה בא לי עוד קצת להתקלח גם אחרי שסיימתי, אז נכנסתי שוב למים החמים כמה דקות אחרי שכבר הספקתי להתייבש. חשבתי לעצמי שאולי זה בגלל שבמקלחת יש הרבה רעש, לעומת הבית שלי שהיה מאוד שקט - בלי מוזיקה, בלי טלוויזיה שפועלת ועושה רעשי רקע. דווקא במקלחת יש רעש - של המים, של ההד, והמחשבות שלי רצות תמיד ביותר קלות. אז התקלחתי שוב ובסוף יצאתי.

קראתי עוד קצת ספר, הכנתי ארוחת ערב ואכלתי אותה בשקט מחריש אזניים. סופרת את הדקות, השניות, עד שאני אוכל להדליק איזה מסך. השעון שנח על המקרר הראה לי שהגיע הזמן ואני פתחתי במקביל את הטלפון והטלוויזיה.

אחרי שראיתי שלא פספסתי שום דבר משמעותי ממש ומחקתי 20 ומשהו מיילים שאני לא צריכה בחיי, הדלקתי גם את המחשב והתחלתי להתעדכן בעוד כמה דברים שקרו ביממה האחרונה. כמובן שקרו כל מיני דברים ביקום, אבל שום דבר שלא הייתי יכולה להסתדר בלי לדעת אותו. הדבר היחיד שיאכל אותי לנצח הוא סמס שהודיע לי על שיחה אחת שלא נענתה, ב-9:30 בבוקר, ממספר שאני לא מזהה...

לסיכום, היום הזה היה קצת קשה, אבל לא נורא. עם הרבה מאוד שקט ותנועות אינסטינקטיביות לא קשורות. ותסלחו לי, אני לא זמינה, רואה עכשיו סרט בנטפליקס.

#100DaysOfToDos #DayOfUnplugging