יום מס' 85 - תעשי קעקוע

הפעם, זה לא היה באשמת נועה.

יש לי שני קעקועים (אוקיי, כבר שלושה, אבל בואו לא נקדים את המאוחר), ושניהם נעשו באשמת נועה.

את הראשון שלי עשיתי עם נעה בלי ו', בגחמה של רגע. נעה הייתה פעם חברה טובה, היום היא כבר לא חברה ולא טובה ולא קוראת את הבלוג אז נוותר על ה"היי" המחייב. אחרי שהשתחררנו מהצבא, טיילנו יחד יום אחד בחיפה ועברנו ליד מכון קעקועים. בלי לתכנן ובלי לדעת שזה מה שאני הולכת לעשות באותו היום או אותו הרגע, פשוט אמרתי לה "בואי נכנס" ונכנסנו. דפדפתי בקלסרי הענק שהוציגו מגוון ענק של אופציות ואז קלטתי את הפיה שמאז אותו יום מלווה אותי על הכתף ושומרת עלי. היא מוחבאת יפה מתחת לחולצות ומוצגת לראווה רק לפי בקשה או בחירה אישית.

את השני שלי עשיתי יחד עם נועה, עם ו' (היי מותק), ובצורה קצת יותר מתוכננת. זה היה במרחק של עשר שנים פלוס מהקעקוע הראשון ואני השתעשעתי בראש עם המחשבה של לעשות קעקוע נוסף, אבל לא היה לי אומץ. נועה, שהייתה ועודנה קצת מכורה לקעקועים, שלחה לי באיזה יום על מכון שעושה קעקועים ותורם את הרווחים לאיזו עמותה למען בעלי חיים ואני חשבתי לעצמי יאללה לכי על זה, זה שניים במחיר אחד, גם קעקוע וגם תרומה. היא קבעה לשתינו תור והלכנו יחדיו להשחית קצת את הגוף שלנו.

זה היה קעקוע יותר מחושב ויש לי הסבר מה הוא מסמל עבורי, אותו ברבור אוריגמי שמעטר את הקרסול השמאלי שלי. הוא קצת יותר חשוף מהפיה ועוזר לי להיזכר מידי פעם כמה שאפשר לגרום גם לדברים פשוטים להיות יפים.

אחרי הקעקוע השני לא בער לי לעשות עוד קעקוע. הרגשתי שמספיק לי עם השניים שיש לי. אבל אז נפרדתי מבלוטת התריס שלי.

זה היה מאורע משמעותי בחיים שלי, מין הסתם, ובאיזהשהו שלב, בחודשים שהגיעו אחרי הניתוח, קפצה לי המחשבה הזו לראש - אני רוצה לעשות עוד קעקוע. הפעם היה ברור לי שזה קעקוע קצת יותר משמעותי ורגשי ובעל משמעות עמוקה עבורי. גם היה לי ברור בדיוק איזה קעקוע אני הולכת לעשות - פרפר.

בלוטת התריס היא בצורת פרפר, בנויה משתי אונות שמחוברות במרכז. אז הרגיש לי מובן מאליו שזה מה שאני הולכת לקעקע. אז כבר שנה וחצי אני משחקת עם הרעיון הזה בראש וחופרת על זה פה ושם לחברות, מידי פעם מחפשת כל מיני דוגמאות והשראות בגוגל, אבל חוץ מזה לא עושה שום צעד בנושא.

שנה וחצי עברה והקעקוע הזה קיבל עוד כל מיני משמעויות עבורי על הדרך - גם לסמן את הבלוטה שאיננה, גם את ההתגברות והצמיחה על הכל, גם לציין את התהליך האישי שעברתי, גם להזכיר לעצמי שאני צריכה לעוף ולשחרר ולזרום. גם וגם וגם וגם.

אז אחרי המון המון דחיות והדחקה והתחמקות מהרצונות שלי עצמי, היום החלטתי לקום ולעשות מעשה, לעשות סופסוף את הקעקוע, הפרפר שלי.

במשך השנה וחצי שהפרפר הזה מתעופף לי בראש הוא שינה חמש סקיצות והחליף שלושה מיקומים בגוף. כבר הייתי במצב שהחלטתי והכל היה לי סגור וחתום בראש. אבל קמתי היום בבוקר ופתחתי דף חדש.

החלטתי לשנות את המיקום בגוף שתיכננתי לעשות בו את הקעקוע. החלטתי שאני לא רוצה יותר להחביא את הקעקוע, ובמקום לקעקע אותו על צלע מוסתרת אני אשא אותו בגאווה על פרק כף היד ואתמודד איתו כמו שאני מתמודדת עם הצלקת שמעטרת את הצוואר שלי, בכל בוקר מול המראה.

לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אבל החלטתי לא לקבוע תור למכון הקעקועים, פשוט להגיע ולקוות שהמקעקעים יהיו ספונטניים כמוני, בעצם יותר ספונטניים ממניף כי לי לקח בערך שנה וחצי להגיע לרגע הזה. לצערי זה לא בדיוק עבד כמו שתיכננתי, ויצא שחיכיתי בערך שלוש וחצי שעות עד שהתפנו אלי ועל הדרך הצלחתי לייבש קשות את הילה (היוש בובה) שהייתה חברת אמת וחיכתה יחד איתי הרבה יותר מידי זמן כדי שאני אוכל לסמן וי על היום הזה ועל המשימה.

בסוף, ההמתנה השתלמה. התמקמתי על המיטה והושטתי את היד הצידה. זה קצת הזכיר לי את המיטה בחדר הניתוחים ששכבתי עליה לפני שנה וחצי, רק שאז שתי הידיים נשלחו לצדדים ונשארתי עם צלקת לא מכוונת בגלל אחת המחטים שהחליקה על היד, בניגוד לכוונה המלאה שעומדת מאחורי הפגם הגופני של היום.

היה מסביב מלא רעש של מחטים. מין זמזום כזה מחריש אזניים שלא הצליח להשתלב בשום צורה עם המוזיקה שיצאה מהרמקולים וניסתה להסיח את דעתם של האנשים שיושבים שעות ארוכות בזמן שעושים להם קעקועים מורכבים. הזמזום הזה קצת כיווץ אותי. הכין אותי לכאב שעתיד להגיע עם הנגיעה הראשונה של המחט בעור.

כבר לא זכרתי אם זה באמת כואב או שהגוף שלי קצת מגזים. חיכיתי בסבלנות לשמוע שהמקעקע שלי מתחיל גם הוא להשמיע את הזמזום. כשהזמזום היה קרוב ממש, מצאתי את עצמי ניצבת מול החלטה - להסתכל או לא להסתכל.

יש לי תחביב קצת מוזר, בניגוד למה שהרבה אנשים עושים, אני בדרך כלל דווקא אוהבת להסתכל על מחטים, כשלוקחים לי דם ומחדירים לי מחט לתוך העור. יש אנשים שזה רק גורם לכאב לכאוב עוד יותר עבורם, אבל אותי זה מרתק ואפילו קצת מרגיע אותי כשאני רואה בדיוק מה קורה, אז אני תמיד מסתכלת.

הפעם, בניגוד להרגל, החלטתי לא להסתכל. להתמסר לזמזום ולתחושה של המחט על העור. הסתכלתי רק מידי פעם, בהפסקות, לראות את ההתקדמות. זה קצת כאב, אבל באמת לא נורא, זכרתי את זה גרוע יותר... מידי פעם הרגשתי את הנשימות של המקעקע על העור, מידי פעם הזקן שלו דיגדג לי את היד ודמיינתי שככה הוא בעצם מקעקע אותי, עם הזקן.

שלוש וחצי שעות חיכיתי והכל בסוף היה מאחורי תוך 15 דקות של דגדוגי זקן.

אז עכשיו יש לי שלושה קעקועים, עם שלושה סיפורים ושלושה בעלי כנף - פיה, ברבור, פרפר. יום אחד אולי אפרוש כנפיים, וזה יהיה כל כך נחמד.

#100DaysOfToDos #Tattoo