יום מס' 84 - לחזור לילדות

לפני כמה שבועות יצאתי מביקור אצל הפסיכותרפיסטית עם משימה שלא הייתי בטוחה אם היא מתכוונת אליה כמשימה לבלוג או משימה מחשבתית לחיים - לחזור לילדות. איך שיצאתי מהפגישה התקשרתי לאמא שלי וביקשתי ממנה להיזכר בי כילדה - מה אהבתי לאכול, איזה שירים הייתי שומעת ועוד.

בעצמי לא ממש זכרתי. היה קשה לי להביא דוגמאות קונקרטיות.

גם המילה הזו "ילדות" היא מאוד גדולה ורחבה ומכסה הרבה שנים וחוויות שקשה להגדיר אותן תחת מילה אחת.

מעבר לזה, הילדות שלי ממש ממש רחוקה והזיכרון שלי אולי כבר לא כזה להיט אז לא ידעתי איך להתמודד עם הרעיון הזה של לחזור לילדות.

כל זה נשאר לי איפשהו בראש, בעיקר בגלל מחשבה אחת קטנה שכן עלתה - כשניסיתי לחשוב על המאכלים שאהבתי לאכול הייתה לי תשובה אחת ברורה, "רייס קריספיס". זה היה קורנפלקס שכבר אין אותו על המדפים היום (אני עדיין מחפשת מידי פעם) ומאז שעלתה לי המחשבה הזו והזיכרון כל מה שבא לי זה רייס קריספיס. בעיה.

כשאחותי איתגרה אותי עם אותה המשימה לפני שבועיים (היי דוס!), בלי לדעת שהיא לא הראשונה שחשבה על זה, ידעתי שאני כבר לא יכולה להדחיק את המשימה והיום החלטתי לחזור לילדות.

קמתי בבוקר בבית של ההורים, שזה כבר מאורע נדיר וחזרה לילדות, התארגנתי ליציאה מהבית ואכלתי קורנפלקס של בוקר. ממש לא רייס קריספיס אבל אני אשאר עם הגעגוע... החלטתי ללכת ברגל בשבילי הילדות שלי, כי הם קצת כל מה שנשאר לי, מלבד זכרונות...

שנים כבר לא הלכתי בשבילים האלו. זה לא סתם היה ללכת ברחוב, אלא באותם קיצורי הדרך שחתכו לי מסלולים בדרך לבית הספר היסודי. עצרתי ליד גן הילדים שבו גדלתי, גם בעצמי וגם כשהייתי אוספת את האחים הקטנים שלי וחוויתי דרכם סוג של ילדות שניה ומחודשת. הוא נראה אותו דבר, רק עם שער אלקטרוני וילדים שאני לא מכירה.

המשכתי בדרך וחתכתי דרך השביל שהיינו מכנים "השביל השחור". לא יודעת למה ככה הוא נקרא, אולי בגלל שהוא היה צדדי ולא מואר. איך שעליתי במדרגות הראשונות הגוף שלי נקפץ. בכל פעם שהייתי עוברת שם כילדה, היה כלב שהיה נובח מהבית הסמוך. גם אם הוא תמיד היה קשור ולא עשה לי אף פעם כלום, הגוף שלי זכר, גם אחרי שלושים שנה, עשה את הפעולה האוטומטית ונבהל מבפנים.

המשכתי ללכת ונהנתי מהנוף של הישוב שבו גדלתי. חתכתי דרך עוד שביל שמוביל לבריכה שיש לי ממנה הרבה זכרונות של שבתות וכיף וגם זיכרון אחד משמעותי שבו כמעט טבעתי בעצמי כשניסיתי להציל שני ילדים אחרים מטביעה. לסיפור יש סוף טוב כי המציל הצליח להוציא את כולנו כשהייתי במרחק נגיעה מהקיר.

בדרך לבריכה נתקלתי בפינת פרחים שרק בישוב כמו טבעון יכולים להקים - חלקת פרחי בר. מין מעגל קטן של אדמה עם אבנים וצמחיה פורחת. רקפות, כלניות, תורמוסים. קסם. עשיתי סיבוב קטן מסביב לגינה הקטנה והמשכתי בדרכי.

עליתי לכיוון ביה"ס היסודי. כשהגעתי, האמת, זה לא עשה לי כלום. אבל המשכתי לכיוון אחר, השביל שמקיף את ביה"ס ואז ראיתי אותה, צביה. פסל ענק בצורת צב שכשאני הייתי בכיתה א', הילדים של כיתה ו' הכינו אותה במתנה לביה"ס. בהפסקות היינו יושבים עליה, מטפסים עליה ורבים מי יהיה זה שישב לה על הראש. זה שימח אותי לראות שהיא עדיין שם, אחרי כל כך הרבה שנים, למרות שעכשיו היא לא צבועה בצבעים הנכונים ונראית באמת כמו צב (כשאני הייתי קטנה היא הייתה צבועה בורוד וצהוב וסגול והייתה בולטת ומשמחת).

הרגשתי שקיבלתי את שלי מהטיול הקצר והתחלתי בשביל המוביל לכביש הראשי ואז הציפו אותי עוד קצת זכרונות מהדרך הביתה אחרי ביה"ס, על הפעם ההיא שכמעט נדרסתי כי לא עצרתי עם האופניים בזמן, על איך היינו קוטפים את פרחי שיח היערה ומוצצים את הצוף שלהם.

אחר כך הלכתי לקבל חיבוק מאמא ופגשתי את אבא לארוחת צהריים במסעדה שהייתה הבית השני שלי. כל שישי היינו אוכלים שם, כל טיול היינו עוצרים לפני שיוצאים לדרך כדי להביא משם קצת סלטים לדרך. אכלתי חומוס, למרות שכילדה לא אהבתי חומוס, אבל החלטתי לאזן בין החך של הילדה שהייתי והבוגרת שאני היום. הכנתי לי רבע פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ ונתקפתי זכרונות מהמסיבות של כיתה ה'2. ליד החומוס הזמנתי לי מיץ ענבים ונהנתי מכל רגע, למרות המתיקות והסוכר, כי זה היה מה שהייתי שותה כל פעם, כילדה.

בדרך חזרה למרכז עצרתי לנוח. ולהקשיב קצת לגוף שלי. והרגשתי שהחזרה הקטנה הזו לילדות שיחררה בי משהו. הגוף שלי היה יותר רגוע. הנפש יותר שלווה. אולי משהו בי נרגע, השלים, סגר מעגל. אולי הילדה שבי נהנתה קצת מהתשומת לב שהיא קיבלה.

#100DaysOfToDos #childhood_memories