אם יש לי חרטה אחת על החיים במרכז היא המרחק מהמשפחה. את האחים שלי אני רואה כי גם הם גרים (או לפחות עובדים) במרכז ואנחנו משתדלים להיפגש בפורום מידי פעם, עם אמא שלי אני מדברת כל יום שזה גם קצת כמו לדבר עם אבא בשלט רחוק' אבל את האחיינים שלי אני לא רואה מספיק.
עם הזמן למדנו לתאם את החזרות הביתה של האחים, שנהיה כולנו בבת אחת בבית, אבל עם השנים שעברו אני נוסעת צפונה לעיתים יותר רחוקות ולביקורים קצרים יותר אז לא תמיד זה מסתדר ולא תמיד אני מצליחה לראות את שני האחיינים שלי, הפושטקים הקטנים (יש שלישית טרייה, אבל היא עוד קטנה מידי בשביל להיות פושטקית, כרגע היא חמודה).
לפני כמה שנים, גם אני וגם אחי גרנו בתל אביב, יחסית קרובים. זה איפשר לי לבוא להתנחל הרבה יותר ולשחק עם הפושטקית הגדולה שלו. הייתי באה לשמור עליה, לקלח אותה, לשחק איתה. היו ימים שהייתי באה לאסוף אותה לזמן איכות של אחת-על-אחת ולוקחת אותה לגן שעשועים ורודפת אחריה כשהיא בקושי ידעה עוד ללכת (אבל כבר אז הייתה על אנרגיות טורבו).
מאז אותה תקופה הוא חזר לצפון ואני קיבלתי עוד אחיין שהוא פושטק אפילו גדול יותר מאחותו הגדולה ועוד אחיינית קטנטנה, אבל בעיקר קיבלתי המון המון מרחק שמייצר הרבה געגוע ומצב שהוא אני רואה איך הם גדלים הרבה יותר מרחוק ובמקטעים.
כשהכנתי את רשימת המשימות, זו הייתה המשימה הרביעית שכתבתי לעצמי. היה לי ברור שיש לי חוסר שאני צריכה לגשר עליו - לראות יותר את יולי ואריאל.
לפני חודש, שהיה הפעם הקודמת שנסעתי להורים, היה לי אחלה זמן איכות עם שני הפושטקים שלי. היינו יחד בבריכה וכשחזרנו הביתה נשארתי רק איתם לבד והם חיבקו אותי והתפנקו איתי בזמן איכות סופר איכותי ומפנק, כמו שמזמן לא זכיתי לחלוק איתם. אבל זה היה אחרי שכבר החלטתי על משימה אחרת שבוצעה באותו יום ובעיקר הרגיש לי כמו זמן איכות מקרי ומתוק ולא זמן איכות מכוון, שבאמת עבדתי בשבילו, אז שמרתי את המשימה ליום אחר.
השבוע החלטתי שהגיע הזמן. קבעתי כבר עם אחי שאני אבוא בחמישי. רציתי לבוא לאסוף אותם מבית הספר והגן, לשחק איתם משחקים, לעשות איתם משהו מיוחד וליהנות מזכרונות שישארו איתי ימים ארוכים, אבל בסוף התכניות השתנו ובמקום יום שיוקדש לכך במיוחד, זה נדחה להיות והפך לזמן קצת יותר רגיל, קצת יותר "על הדרך". אבל בסוף הבנתי שזה דווקא בסדר, כי ככה הדברים צריכים להיות ובמקום לעשות מהעניין אירוע מיוחד אני פשוט צריכה להיות יותר קשובה ויותר בתוך הרגע.
בדרך כלל יולי היא זו שמתרפקת עלי יותר ורצה ישר לחבק, אריאל תמיד קצת יותר מרוחק ממני ואני צריכה להתחנף אליו קצת כדי לקבל חיבוק. אבל דווקא היום יולי התעלמה ממני קצת ואריאל היה זה שרץ ישר להביא ולקבל חיבוק.
שיחקנו משחקים, וצחקנו מלא. גזרתי לאריאל מפלצת שהוא צייר (אני אמרתי שהיא דומה למיניון. הוא כעס ולא הסכים עם האבחנה שלי). דגדגתי, חיבקתי ונישקתי ונשמתי את שני הקטנטנים שגדלים לי בלי שום הכנה וגם את הפיצקולית החדשה שהצטרפה אלינו ממש לא מזמן.
אני קוראת להם שני פושטקים, אבל הם כאלו ילדים טובים. כל כולם לב ותמימות ויש להם יציאות כאלו לפעמים שתופסות אותי לא מוכנה וממיסות לי את הלב. אבל בדרך כלל אני שוכחת מהן אחרי כמה דקות, אז היום אני אתן לאמירה אחת קטנה ומתוקה של אריאל קצת יותר מקום וארשום אותה כאן כדי שהיא לא תיעלם ולא תישכח כעוד רגע של מתיקות ילדית. באחד מרגעי ההשתוללות והניסיון שהבית לא יקרוס סביבנו, אור הפיצקית בכתה ואריאל, הנסיך הקטן, בא אליה ואמר במתיקות ובפשטות של ילד בן חמש "אל תבכי, אני אוהב אותך".
היה בא לי לחבק אותו מאותו רגע ועד הנצח.
לא הספיק לי הזמן הזה היום. הם הלכו לי מוקדם מידי. ואני אשאר עם געגוע ומרחק והמון המון אהבה בלב. ומסקנה אחת לעצמי, שהם גדלים לי מהר מידי ומספקים רגעים כל כך קסומים שצריך לעצור עליהם קצת יותר ולתת להם מקום לפני שהם חולפים ונשטפים בתוך הנהר של רגעי החיים.
Comments