כל יום אנחנו כותבים עוד פרק קטן בהיסטוריה האישית שלנו, אבל לא כל יום אנחנו זוכים לקחת חלק בהיסטוריה של העולם או של המדינה. לא כל יום קורים דברים כאלו משמעותיים שיכנסו לספרי ההיסטוריה ושנדכור אותם עוד עשור או שנספר עליהם עוד עשרים שנה.
היום בלילה היה אחד מהאירועים האלו. שהצליח להדביק לא רק אותי למסך הטלוויזיה ולצפות בשיגור החללית הישראלית הראשונה אל הירח.
האמת שהתרגשתי מאוד לקראת השיגור הזה והרצתי בראש את כל המקרים שבהם צפיתי באירועים טלוויזיונים כאלו בעבר - רצח רבין לדעתי היה האירוע הראשון, וכמובן שהוא הותיר בי חותם משמעותי, טקסי אוסקר שהייתי קמה בעבר לראות בשידור ישיר, וכמובן הזכיה של נטע באירוויזיון (היי אסף!).
הצטיידתי בקצת חטיפים ונשנושים כדי להעביר את הזמן עד השידור, בכל זאת זה רק התחיל ב-3:30. אכלתי קצת במבה וקצת אננס (לא ביחד), פתחתי חבילה של סניידרס והתפללתי לכוחות שלא לאכול את הכל בבת אחת. הצלחתי להיות חזקה ולאכול רק מעט.
תמיד אני אומרת על עצמי שאני ינשוף. מעדיפה את הלילה על הבוקר, יכולה למשוך בקלות את השעה שבה אני הולכת לישון (אבל אוי למי שינסה להעיר אותי מוקדם), אבל דווקא הלילה העייפות נחתה עלי מוקדם. הייתי בטוחה שאני אצליח להחזיק מעמד, למשוך את הלילה לתוך השיגור בלי למצמץ או להתעפץ, אבל כבר בשתיים בלילה, כשיש עוד שעה וחצי לפחות לחכות, התחלתי להרגיש את העייפות מגיעה ומתחילה להילחם בי.
אחרי עוד חצי שעה הבנתי שאני לא אצליח להחזיק מעמד. שמתי שעון וקיוויתי ממש שאני אצליח להתעורר בזמן.
המשימה הוכתרה בהצלחה והתעוררתי ממש עם תחילת השידורים. רק שהעייפות כבר אחזה בי חזק ממש והתעפצתי לאורך כל השידור. אבל ראיתי אותו. את השיגור המרגש, את המעוף אל תוך האטמוספירה, את ההיפרדות הראשונית מהטיל.
למרות העייפות והשמחה שזה נגמר, זה הרגיש לי כאילו הכל נגמר מוקדם מידי ומהר מידי.
נראה לי שדווקא הפעם, למרות שזה היה קשה, המאמץ לא היה שווה את העניין. זה הרגיש לי כמו החמצה קטנה, אירוע שאמור להיות משמעותי אבל יש מצב שאני אשכח ממנו בראי ההיסטוריה האישית שלי, אולי חוץ מהמאבק בשינה.
הלכתי לישון ולא נרדמתי מהר כמו שהייתי מצפה. את החוב שלי לשעות השינה שילמתי בבוקר כשלא הצלחתי לקום בבוקר עם השעון והתעוררתי באיחור לכל התכניות שהיו לי בבוקר (סליחה על ההברזה אריאל...).
Comments