ברשימה הארוכה של המשימות, היו כאלו שחיכיתי להן, היו כאלו שלא ידעתי אם אני באמת אעשה אותן, יש עוד כאלה שאני דוחה לרגע האחרון (שכבר מתחיל די להגיע), אבל המשימה של היום זו משימה שממש הדחקתי. שכחתי מקיומה. למרות שהיא כתובה בצורה ברורה על הקיר, העיניים שלי כנראה רפרפו עליה עשרות פעמים והיא לא נקלטה לי במוח. רק בתחילת השבוע, כשעשיתי סדר נוסף במשימות מתוך מחשבה על שלושת השבועות הקרובים שנותרו, קלטתי שהיא הייתה שם כל הזמן הזה.
קלטתי מיד גם למה היא הודחקה ככה, למה המוח שלי התעלם ממנה בכזו בוטות.
המשימה של היום הפגישה אותי עם אחת התקופות היותר קשות נפשית שעברו עלי.
זה היה לפני שנתיים וחצי. עברתי ניתוח שבו הוציאו לי חצי מבלוטת התריס והתעוררתי מהניתוח בלי קול. וכשאני אומרת בלי קול אני מתכוונת לזה. זה לא היה ברמה של צרידות, אלא ברמה שכל מה שהצלחתי מהפה שלי היה לחישות ממש ממש חלשות.
כל מה שידעו להגיד לי זה שכנראה במהלך הניתוח אחד ממיתרי הקול שלי נפגע ובגלל זה הוא לא מתפקד. לא ידעו להגיד אם זו פגיעה זמנית או תמידית. כל יום הייתי קמה בבוקר ואומרת שתי מילים בתקווה לשמוע את הקול שלי שוב. אחרי כמה זמן התקווה הוחלפה בפחד והייתי מפחדת להגיד את אותן המילים הראשונות בבוקר כי פחדתי כבר מהאכזבה הזו כל יום בבוקר.
ידעתי שזה יכול להיות עניין של זמן. אבל הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים. כבר התחילו לדבר איתי על אופציה של ניתוח שיקומי. הלכתי לשתי קלינאיות תקשורת והתחלתי ללכת לפסיכולוגית, לראשונה בחיי, כי כל זה היה יותר מידי וגדול ויומיומי.
שלושה חודשים הייתי בלי קול לחלוטין. איכות החיים שלי נפגעה. לא יכולתי לדבר עם אנשים בטלפון. לא יכולתי להסתובב ולנהל שיחה רגילה תוך כדי הליכה ברחוב, לא יכולתי לשבת עם חברה לכוס קפה כי זה היה רועש מידי, לא יכולתי להזמין כוס קפה לקחת כי המלצרים לא הצליחו להבין מה אני אומרת. אנשים חדשים שהכרתי באותה תקופה זכו לשמוע את הקול האמיתי שלי רק בזכות סרטוני וידאו.
אחרי ארבעה חודשים המצב לאט לאט השתפר, עד שהגיע חול המועד סוכות. יצאתי לחופש בלי קול וחזרתי ממנו עם קול ועם הקלה גדולה בלב. במקום שמחת קבלת תורה אני חגגתי את שמחת קבלת הקול.
אז המשימה של היום הפגישה אותי עם חוסר היכולת לדבר באמצעות תענית דיבור שגזרתי על עצמי למשך 24 שעות.
כמובן שהגדרתי לעצמי גם יציאה קטנה מהבית כדי להתמודד עם העניין באמת ולא שהוא יהיה רק תוצאה של הלבד. פחדתי שזה יהיה הקושי שלי, ויחזיר אותי אחורה לאותה תקופה, אבל כמה שטעיתי.
גיליתי שהקושי האמיתי שלי לא היה לא לדבר עם אנשים אחרים אלא לא לדבר עם עצמי! תמיד ידעתי שאני מדברת עם עצמי מלא. זה קורה לי לפעמים גם בסיטואציות מביכות, באמצע הרחוב, כשאני חולקת עם אנשים זרים מחשבות לא להם. אבל כנראה שהשהות עם עצמי לבד בבית גורמת לזה להגיע לרמות קשות כי כמות הפעמים שתפסתי את עצמי היום זורקת שתי מילים לאוויר ועוצרת את עצמי היא באמת קצת מביכה.
כל פעם שקצת דיברתי עם עצמי בלי כוונה הזכרתי לעצמי על כתבה שקראתי פעם וסיפרה על מחקר שטען שאנשים שמדברים עם עצמם הם אינטליגנטים יותר מהממוצע. זה עודד אותי לחשוב שאולי לא איבדתי את שפיות דעתי עדיין, למרות שאי אפשר באמת לטעון לקו שפיות יציב שמאפיין את חיי...
בניגוד למה שחשבתי במקור, דווקא לא לדבר עם אנשים אחרים היה לי קל יחסית. אפילו די נחמד, כי מה יש לי לדבר עם המוכר באמפמ או עם הגברת שעמדה לפני בתור במאפייה.
מה שכן, היקום כנראה החליט קצת לנצל את היום ולהתעלל בי עוד קצת מלבד ההצפה של הזכרונות מלפני שנתיים וחצי... קמתי בבוקר בלי אינטרנט עובד בבית. לקח לי כמה דקות לקלוט שיש בעיה ושאני לא מצליחה לפתור אותה עם ניתוק וחיבור מחדש של הראוטר. ישבתי בבית, מבואסת בלי נטפליקס ובלי יכולת להתקשר לבזק או להתלונן למישהו. אז יצאתי קצת לטיול וסידרתי דברים בבית שדחיתי מלא זמן וראיתי קצת תוכניות בישול שהיו בטלוויזיה הרגילה ופתאום האינטרנט חזר לעצמו ואני חזרתי לנטפליקס וסיימתי עוד סדרה.
את היום סיימתי עם הקשבה להקלטות של עצמי מלפני שנתיים וחצי. מאותה תקופה שלא היה לי קול. כל הזמן הזה לא היה לי אומץ להקשיב לעצמי. לאיך שהייתי אז. זה תמיד הרגיש לי כואב וקשה ולא רציתי להתמודד עם זה. אבל זה הרגיש לי כמו סיום הולם ליום הזה.
הופתעתי. ממרחק של שנתיים וחצי פתאום הקול שלי היה נשמע לי לא כזה חלש כמו שזכרתי. אז אולי זה יאפשר לי עכשיו לשים את הדברים מאחורי, להסתכל על אותם הימים קצת פחות בפחד וקצת יותר עם חיוך, ואולי אפילו קצת לצחוק על הקול שאבד לי והחליט לחזור.
Comments