כשהייתי קטנה, בגן חובה, חשבו שיש לי בעיות התפתחות, לקות למידה או משהו כזה. הייתי באמת קטנה, אז אני לא ממש זוכרת מה בדיוק היה. מה שאני כן זוכרת זה שלא בדיוק הבנתי מה לא בסדר בי ולמה שולחים אותי למרכז למידה או משהו כזה שהיה אמור לעזור לי.
מסתבר שלא ידעתי להחזיק מספריים ובגלל זה חשבו שאני קצת קשת קליטה.
אני לא אכחיש את זה שאני קשת קליטה באופן כללי, רק אגיד שכילדה אני חושבת שהייתי גאונה לא מאובחנת שהחזיקה מספריים עם האצבעות הלא נכונות כי אלו היו האצבעות שאיתן עושים צורה של מספריים. כלומר במקום לתפוס את המספריים עם האגודל והאצבע, החזקתי עם האצבע והאמה. גאונה אני אומרת לכם!
במרכז ששלחו אותי אליו הבינו די מהר את העניין, לימדו אותי איך אמורים להחזיק מספריים ואת הכוח שיש לנו להיתפס כבעלי מוגבלות רק בגלל משהו שאנחנו עושים עם הידיים שלנו.
היום חזרתי אל התחושה הזו בגלל, או בזכות, אחד מהחברים שלי. בסקר שהעליתי לפני שבוע (עדיין לא מאוחר להשפיע, ממש כאן) אלמוני או אלמונית הציעו לי משימה חדשה - "יום שלם בלי להשתמש ביד החזקה שלך". תודה והיוש לאלמוני/ת ותודה לכל מי שנכנסו להצביע וכתבו והציעו הצעות - ריגשתם לאללה.
חשבתי שזו תהיה משימה משעשעת. שהקושי הגדול שלי יהיה בעיקר לזכור ללכת נגד האינסטיקנט שלי להשתמש ביד הימנית החזקה שלי, אבל לא היה לי מושג עד כמה היד החלשה שלי היא חלשה.
סימנים ראשונים עוד הופיעו בשעת צחצוח השיניים בבוקר. ראיתי שהקצב שבו יד שמאל מצליחה לצחצח הוא ממש איטי בהשוואה ליכולות הרגילות. נשארתי לצחצח למשך זמן כפול מהרגיל כדי לוודא שאני לא מפספסת אף פינה.
פעולת לבישת הבגדים הייתה משונה, עם אקסטרא תשומת לב לשימוש שאני עושה בידיים וניסיון להעדיף את היד השמאלית על פני זו הימנית. זה היה מוזר לגלות כמה אני נשענת על היד החזקה בפעולה שתמיד הייתה נראית לי כאיזון של שתי הידיים.
הכנתי קפה בקלות עם היד השמאלית, זה לא קשה ללחוץ על כפתור, אבל זה כן היה מוזר להחזיק את הכוס ביד הלא נכונה. לצד הקפה אכלתי קורנפלקס עם חלב והחזקתי את הכף ביד שמאל וגיליתי שזה ממש לא קל לא לשפוך על עצמי חלב. אכלתי חצי קערה ממש לאט עד שהחלטתי לנצל את הבחירה שלי בארוחת בוקר כזו, הטתי את הקערה ושתיתי את הקורנפלס שנשאר בכמה שלוקים מכובדים.
האתגר האמיתי של היום חיכה לי בכיור. מלא כלים וסיר ומחבת שנשארו מאתמול בערב. הפשלתי שרוולים וניגשתי למשימה. מחזיקה את הספוג ביד שמאל ואת הצלחת ביד ימין, בניגוד לפעולה הרגילה. הכל היה קשה, איטי ומסורבל. לא חותמת במאה אחוז שהכלים יצאו לי ממש נקיים. למרות שהאיטיות איפשרה לי לבדוק טוב טוב שאני מגיעה לכל פינה. בגלל שהיו הרבה כלים בכיור היו מידי פעם פעולות אינסטינקטיביות של יד ימין שבשלב מסוים זרמתי איתן קצת ודקלמתי לעצמי בראש "שמאל. שמאל. שמאל - ימין - שמאל" כדי להזכיר לעצמי לא להיסחף.
הדיקלום הזה ליווה אותי לאורך כל היום. כל פעם ששלחתי את יד ימין לעבר משהו משכתי אותה בחזרה והתמודדתי בגבורה עם היד השמאלית. אבל זה באמת היה לא קל. התעצלתי לעשות פעולות מסוימות כי ידעתי שזה יהיה יותר קשה ויקח יותר זמן. אפילו פעולות פשוטות הפכו לקשות. הפלאפון הפך לאויב שצריך להקליד בו את קוד הפתיחה במקום לפתוח עם זיהוי האצבע, כל סמס לקח שנה לכתוב, והממשק שמותאם ליד הימנית מתנהג הפוך כשעושים את הדברים משמאל.
בערב ניצבתי מול אתגר חדש ובלתי צפוי - סלט. אמרתי בלב "שמע ישראל", התפללתי שלא אאבד אצבע לטובת המשימה, החזקתי את הסכין ביד שמאל וחצי בצל ביד ימין והתחלתי לחתוך. תמיד לוקח לי הרבה זמן לחתוך סלט, כי אני אוהבת לקחת את הזמן ולחתוך קטן-קטן, אבל היום שברתי שיא שלילי מבחינת זמנים ולא רק זה - נתתי לגזר לשבור אותי. זה דבר אחד לחתוך מלפפון ממש עקום ובחתיכות ענקיות, אבל גזר... בשביל לחתוך גזר צריך קצת כוח. ואין לי כוח. לא ביד שמאל. ניסרתי חתיכה אחת. זה לקח מלא זמן והבנתי שאם אני רוצה שיהיה לי סלט אני צריכה להחליף יד. אז בגזר רימיתי והעברתי את הסכין ליד ימין.
חשבתי לרגע לכתוב את כל הבלוג רק עם יד שמאל. אבל הבנתי שזה יקח לי המון המון זמן ואני צריכה שהפוסט הזה יעלה מתישהו בעתיד הקרוב. אז נשארתי בטקטיקה הרגילה של שתי ידיים והקלדה חצי עיוורת. אולי עם קצת יותר דגש ליד שמאל מבחינת האותיות שאליהן היא נשלחת, אבל לא מתחייבת שזה קרה באופן משמעותי מספיק.
היום הזה הפתיע אותי. בחיי. ידעתי שיש לי יד דומיננטית, רק לא תיארתי לעצמי עד כמה היא כזו. זה פתח לי את העיניים לדברים שאני לוקחת כמובנים מאליהם וגרם לי לחשוש ממש מהאפשרות של שבירת יד ימין כי אני ממש אתקשה להתמודד. מצד שני, אני יודעת שזה אפשרי, שככל שהיום עבר, מלבד הגזר ששבר אותי, הדברים היו לי יותר פשוטים, יותר זורמים, פחות קשים.
Comments