אם יש משהו שאני אלופה בו, זה לא להשלים דברים.
אני רוצה הכל. אבל מהר וקל. וברגע שאני ניצבת מול קצת קושי אני מרימה מהר מאוד ידיים.
כשהייתי קטנה, היה לי חלום. להתקבל לחוג של הלהקות המקומיות ("הבלתי מתפשרות", או כמו שאהבנו לעוות - הבלתי משתפרות). העניין הוא שמבחינתי זה היה אמור להיות חוג, כיף, וכשנתנו לנו שיר להתכונן עליו בבית לאודישן, כדי לקבוע אם נתקבל או לא, או לאיזה תפקיד, זה לא הסתדר לי עם המחשב שזה אמור להיות כיף. מה קשור להכין שיר בבית? תנו לי פשוט לשיר, זה אמור להיות כיף! בדרך חזרה הביתה כבר ויתרתי על החלום הזה ולא באתי שוב ללהקה.
בתיכון למדתי במגמת גרפיקה, שסיפקה לי מספיק יחידות לבגרות, אבל בכל זאת לקחתי עוד כמה מקצועות מורחבים. בכיתה י"א התחלתי עם גרפיקה מורחב, חמש יחידות מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה-כימיה וספרות. לא הייתי חייבת את כל ההרחבות האלו, אבל רציתי. שלושה חודשים לתוך י"א ויתרתי על פיזיקה-כימיה וירדתי במתמטיקה ל-4 יחידות כי לא התחשק לי לעשות שיעורי בית בשביל לשמור על ציונים טובים ב-5 יחידות (מאותו רגע ועד סיום י"ב הייתי עושה את שיעורי הבית במתמטיקה בהפסקה לפני השיעור. את הבגרות סיימתי על 90).
את הבגרות באנגלית עשיתי כבר בי"א כי הצלחתי להיכנס לכיתה של דוברי אנגלית (למרות שהייתי בין חמשת היחידים שלא דיברו באמת אנגלית בבית). אז בכיתה י"ב נשארתי רק עם ההרחבה של לימודי ספרות. מאוד אהבתי את המקצוע והיו לי ציונים טובים סה"כ לאורך השנה, אבל לא אהבתי את רשימת הספרים שהגדירו שיש לקרוא ובערך חודש לפני הבגרות החלטתי שאני לא ניגשת לבחינה, בעיקר בגלל שלא התחשק לי לקרוא את כל הספרים. לא היה לי כוח להתמודד עם כל זה.
עכשיו אני מסתכלת על זה וברור לי שהייתי ילדה מפונקת ועצלנית.
מה שבא לי בקלות סבבה, מה שצריך לעבוד קצת בשבילו אני מוותרת עליו ולא עושה.
אבל זה לא היה משהו שהיה שייך רק לילדות... זה דפוס שחזר על עצמו גם בצבא כשמיינו אותי לקצונה ולא סיימתי את תהליך המיון כי היה שלב שלא התחשק לי לעבור וגם בחיים הבוגרים שלי עם כל מיני סיפורים קטנים וגדולים. אני לא אתחיל להיכנס אליהם, התמונה כבר ברורה מספיק.
היום פגשתי שוב, את חוסר היכולת שלי להשלים דברים ברגע שהם נהיים לי קצת קשים.
קמתי היום מוקדם מידי בבוקר ובלי חשק בלב.
הסתכלתי על הקיר עם כל המשימות וקלטתי שהיום מסמל סגירה של 11 שבועות, שעוד שלושה וחצי שבועות זה נגמר ורוב המשימות שנשאר לי להתמודד איתן הן משמעותיות. לא כאלו של זבנג וגמרנו. יש לי עוד שתי משימות של התחייבות ל-24 שעות, יש לי משימה של התחייבות לכל החיים, כמה משימות שדורשות תיאום עם אנשים אחרים וכמה משימות שיש מצב שאני אוותר עליהן כי כבר לא ברור לי מה חשבתי לעצמי כשכתבתי אותן.
כל המשימות שנשארו לי עוד לעשות נראו לי גדולות עלי היום, לא קשורות למצב הרוח שהיה לי וכל מה שהתחשק לי לעשות זה לבטל את כל התכניות של היום, כולל ראיון עבודה, ולהישאר בבית עם שוקולד ורחמים עצמיים, בלי בלוג ובלי משימות.
החלטתי להדחיק את הבלוג ולא לחשוב עליו, אז הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה ולהתחיל בדרך המאוד מאוד ארוכה לראיון העבודה בקצה רעננה. הנסיעה לקחה לי קצת יותר משעה וחצי והגעתי לראיון כבר די עייפה ובמצב רוח מעוך, אבל כנראה שהצלחתי להסתיר את זה טוב כי לא קיבלתי (עדיין) "לא". הדרך חזרה לתל אביב הייתה ארוכה לא פחות ומלאה במחשבות, על עצמי, על הראיון, על הבלוג. ועדיין לא התחשק לי לעשות היום שום משימה.
המצב היה חמור. אפילו איזה רוח יצירתית למשימה מאולתרת לא מצאתי.
באיזה שלב חשבתי לכתוב היום על תוצאות הסקר הקצר שכתבתי עליו לפני שבוע, שבו בחרתי לא לבחור ושאלתי את החברים, המשפחה והקוראים של הבלוג מה צריך לקרות לו אחרי שיגמרו 100 הימים. כבר בחרתי את השם של המשימה "להחליט", ותיכננתי לכתוב על יכולת או חוסר היכולת שלי לקבל החלטות, אבל הרגשתי שזה יהיה לרמות את עצמי לחלוטין אם אני אקדיש להחלטה הזו עוד משימה.
כל היום הזה התחמקתי מהמשימה ומעצמי.
קברתי את הראש שלי בפודקאסטים ובמחשבות, אל לא הצלחתי להתרכז בכלום. לא בפודקאסט ולא במחשבות. מצאתי לעצמי דברים אחרים נורא חשובים לעשות. הרשיתי לעצמי להירדם לשעתיים באמצע היום. שטפתי כלים, עשיתי ספונג'ה, שלחתי מיילים. כל מה שיכולתי לעשות כדי לא להתמודד עם למצוא לעצמי משימה שאני אעשה בכל זאת.
והנה מצאתי את עצמי עכשיו, בסיומו של היום, כשאין לי בעצם ממש על מה לכתוב.
אבל החלטתי לא לכעוס על עצמי, ולוותר קצת לעצמי במקום להמציא איזו משימה שתאפשר לי לסמן וי על עוד יום. פשוט יום בלי משימה. הבנתי שאולי עדיף לי היום לוותר לעצמי ולא להשלים את המשימה כדי שאולי אני לא אכשל ולא אוותר לעצמי במשימה הגדולה יותר - סיום של 100 ימים.
אז התחמקתי היום מהמשימה, כדי לא לוותר באמת, אלא רק לעגל לעצמי פינה בקטנה. מבטיחה, בעיקר לעצמי, שלא אוותר לעצמי (ועל עצמי) בימים שנשארו עוד לבלוג.
Comentários