אני גרועה בעימותים. לרוב או שאני בוחרת לא לענות, או האופציה היותר סבירה היא שאני נשארת בלי מילים. אחרי שעוברת חצי שעה יש לי מלא קאמבקים ואני כועסת על עצמי שלא עניתי או שעניתי את הדברים הלא נכונים. עימותים לרוב פשוט מוציאים לי את הרוח מהמפרשים ואת היכולת להחזיר איזו שורה שנונה מהירה שיכולה לפתור את הכל ולגרום לבנאדם השני להצטער שהוא בכלל נולד.
ברוב מקרי העימות אני בכלל לא קולטת שאני אמורה להתעצבן עכשיו וזה מגיע לי בדיליי כשכבר אין טעם להתעצבן ואני נשארת עם העצבים שלי ועם עצמי, בלי פורקן.
היום ניצבה מולי הזדמנות חד פעמית. מול מישהו שידעתי שהוא אידיוט גדול ושמגיע לו שיענו לו לשם שינוי, וגם היה לי זמן לחשוב טוב טוב (בערך) על מה אני רוצה לענות, אז היום אני אספר את הסיפור על הפעם הזו שהתעמתי עם אידיוט.
הסיפור מתחיל בכלל כסיפור שהוא לא שלי, אלא של חברה. בגלל שזה הסיפור שלה ולא באמת שלי לספר, אני לא אנקוב בשמה (וכנראה גם לא אדייק לגמרי בפרטים), אבל היא נתנה לי אישור לעשות את מה שעשיתי ולספר על זה כאן. זה התחיל לפני שלושה חודשים, היא יצאה לדייט עם בחור שהיה נראה נחמד על פניו, אבל לא היה חיבור. אחרי הדייט היא שלחה לו סמס מנומס שלא כל כך מתאים והמשיכה הלאה בחייה. או לפחות זה מה שהיא חשבה.
מאז אותו יום, לפחות פעם בשבוע, בשעות שונות במהלך היום עם עדיפות לאמצע הלילה (כלומר, שתיים בלילה, שלוש בלילה וכדו'), הבחור מתקשר ושולח לה הודעות וואטסאפ מטרידות. מה זה מטרידות? הן עוסקות בעיקר בסוגיה אם היא שעירה או לא, אם יש לה תלתלים בבית השחי או שיערות על הידיים... ללא ספק בחור ברמה גבוהה.
אחרי שעצרתי את עצמי מלבקש מיד את המספר שלו ולהביא אותו כבר בדייט הראשון לפגוש את ההורים, ביקשתי לראות תמונה כדי שאני לא אפול עליו בעצמי ושאלתי למה לא פשוט לחסום אותו בוואטסאפ. אז התשובה היא שאותה זה שיעשע, וסיקרן לראות עד מתי הוא ימשיך. כאמור, עברו מאז שלושה חודשים והוא לא מאכזב ועדיין שולח הודעות שעושות טוב בלב.
עד כאן הסיפור של החברה. הנה מתחיל הסיפור שלי, תיכף יובן ההקשר.
בשבת בערב ישבתי עם חברה על יין (היוש הילה!) והטלפון הבהב. בהתחלה לא רציתי להסתכל כדי להתרכז בשיחה, אבל אז הבעיה של החיים בעידן המודרני צפה והייתי חייבת לבדוק. קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק. לא מכירה את השם. הנחתי את הטלפון חזרה על השולחן, זה יכול לחכות. כשהסתכלתי בסוף לראות מי זה ונכנסתי לפרופיל המלא, נפל לי האסימון. זה הבחור! לא יודעת איך הוא הגיע אלי... אין לנו חברים משותפים תודה לאל.
למחרת בבוקר עשיתי צילום מסך נרגש, שלחתי סמס לחברה על המאורע המצחיק. כמובן שאת הצעת החברות לא אישרתי.
אתמול (או היום, לצדקנים), אחת ורבע בלילה, אני מקבלת הודעה חדשה בפייסבוק. שוב, אותו בחור. התחלתי להרגיש מחוזרת. סופסוף מישהו מציע לי הצעות מגונות בשעות הקטנות של הלילה. הוא כותב לי, בלי היכרות, בלי שום תקשורת מינימלית ביננו עד אותה שניה, ושואל אותי "את במקרה שעירה?".
צחקתי בקול, צילמתי את המסך, התעלמתי באלגנטיות והלכתי לישון.
אחרי שישנתי על זה לילה, החלטתי שיש גבול לכל תעלול. מאחר ואני מזהה פה דפוס פעולה, אני מניחה שאני לא היחידה אי פעם שענתה לו, אבל הגיע הזמן שמישהי תענה לו ותשים אותו במקום.
עידכנתי את הנפשות המעורבות (החברה), קיבלתי את האישורים הנדרשים ויצאתי לפעולה בשטח האויב. מנסחת בכובד ראש את תשובת המחץ שלי. הרשיתי לעצמי להתנסח באופן שבדרך כלל אני לא מתנסחת. לא התבלבלתי מהתגובה שלו שהגיעה אחרי כמה דקות וניסתה כביכול להיראות תמימה, אבל לא באמת הייתה תמימה והמשכתי לענות לו בצורה שהיא חצי מנומסת וחצי משפילה. כמו שאני יודעת לפעמים להיות.
אני לא אחלוק את ההתכתבות המלאה כי היא לא עד כדי כך מעניינת, רק אגיד שהמילה האחרונה (נכון לעכשיו) הייתה שלי אז יאי, הידד, ניצחון.
נכון שזה ניצחון על מישהו שהוא ללא ספק לא קצת דפוק ובנאדם מאוד קטן שלא יודע איך להתנהג בסביבת בני אנוש. נכון שהגבתי היום בדרך שהיא חצי בוגרת במקרה הטוב. הכל נכון וטוב. אבל לא איכפת לי. אין לי הרבה הזדמנויות שאני יכולה לחגוג את זה שעניתי למישהו דפוק, אין לי הרבה הזדמנויות כאלו שאני מוצאת את המילים בכלל לענות... אז היום אני לא מצטערת. עניתי מהמותן, ירדתי נמוך, אבל יצאתי כשידי על העליונה (לפחות לרגע).
コメント