כשחשבתי היום על השורה הפותחת של הפוסט היום, עלתה לי שורת מחץ - "יש מעט דברים שמפחידים אותי בחיים". אבל זה יהיה שקר מוחלט. אני פחדנית גדולה. אבל אם יש משהו אחד שאני חותמת עליו כפחד הגדול ביותר שלי אז זה פחד מנפילות.
זה לא פחד גבהים, לרוב אני לא מתרגשת מהגובה. אבל כשמכניסים לי אופציה שאני יכולה ליפול מהגובה הזה, אז אני מתחילה להילחץ. לעלות למרפסת בגובה 100 קומות זה מגניב, לעלות למרפסת עם רצפת זכוכית זה כבר לא מגניב, גם אם היא רק בגובה של מטר וחצי.
זה די משעשע שאני פוחדת מנפילות כשאני נופלת מלא. אני סופר קלאמזית וחסרת שיווי משקל בסיסי, נתקלת במפתנים של דלתות, פינות של שולחנות, שקעים שבולטים קצת מהקיר (וגם בקיר אני מסוגלת להיתקל סתם כי הוא שם). כשהייתי כילדה בצופים, ובטיולים היה מגיע החלק שעוברים בתוך נחל ודורכים על האבנים שבולטות ומאפשרות לא להירטב, אז אני הייתי נכנסת כבר מראש עם הנעליים למים כי למדתי שסביר להניח שאני אחליק ואפול, אז לפחות אני אקטין את הסיכויים ליפול על התחת ולהירטב כולי ואצמצם מעט את ההשפלה.
עם הקלאמזיות למדתי להתמודד, עם הפחד מנפילות לא. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלמדתי עד כמה הפחד הזה מוחשי, אמיתי ומשתק. זה היה בכיתה י"א, שוב טיול של הצופים והפעם לוקחים אותנו לעשות סנפלינג במערת קשת. אף פעם לא עשיתי עד אז סנפלינג ונדבקתי בהתלהבות של כולם. זה היה נראה ממש מגניב והנוף של המערה מדהים אז אספתי את עצמי והחלטתי שאני יורדת הבאה בתור. בהתחלה ירדתי בלי בעיה, מורידה רגל רגל במורד הקשת ואז מגיע הרגע שמתנתקים לחלוטין מהסלע ואני תלויה על חבל, בין שמייים לארץ, ואני אמורה להוריד את עצמי במורד החבל למטה. תוך שתי שניות הוא הגיע. פחד משתק. אני לא מרגישה את הידיים שמחזיקות את החבל חזק, בראש יש לי פאניקה מוחלטת והדמעות מתחילות להציף. אני מסתכלת למעלה, ומבינה שאין לי איך לחזור. מסתכלת למטה ורואה את החברים שלי שכבר עשו את הסנפלינג. הבנתי שאין לי ברירה, שאני חייבת להמשיך ולשחרר את החבל, לאט לאט, עד שאגיע למטה. שיחררתי את החבל ובכיתי, בלי לעצור כמעט, בקצב שיאפשר לי להגיע למטה הכי מהר שאני יכולה אבל עדיין שיהיה קצת בשליטה. באמצע הדרך עצרתי, לקחתי קצת אויר וכל מה שאני זוכרת זה שראיתי את הקרקעית, את הסלעים שחיכו לי שם שאפול ישר עליהם. עוד הרבה מעבר לזה אני לא זוכרת, רק שהגעתי לקרקע והשתחררתי מהרתמה והלכתי הצידה לבכות המון.
מאז אותו היום לא עשיתי שוב סנפלינג, ניסיתי להימנע ככל הניתן מסיטואציות שיציבו אותי אל מול הפחד הזה שלי ובעיקר הדחקתי אותו עמוק עמוק, סגרתי בקופסא וזרקתי את המפתח.
אבל היום החלטתי, במתכוון ובמודע, לפתוח את הקופסא.
את הבוקר פתחתי בביקור באיכילוב. שזה גם סוג של פחד, רק שאני חייבת להתמודד איתו פעם בחצי שנה. גם שאני מרגישה בסדר והבדיקות תקינות, תמיד קיים פחד קטן. ספק. אולי יש שוב משהו לא בסדר, עוד התמודדות. כמה שאני אופטימית ומשכנעת את עצמי שהכל לטובה וכבר עברתי את זה פעמיים וזה יהיה קטן עלי לעבור הכל שוב, אני יודעת שזה שקר גדול שאני חייבת להגיד לעצמי כדי להצליח לקום בבוקר של ימים כמו היום. אז אני משכנעת את עצמי שהכל בסדר ובכל מקרה יהיה כיף כי אני הולכת לפגוש את הרופא המנתח שלי שהוא האיש הכי קסום בעולם ובכל פעם קם לחבק אותי ואנחנו מקשקשים הרבה על החיים וקצת על המצב הרפואי (היום הוא הכניס אותי לפני כולם בתור, למרות שאיחרתי, והיה גמור מעייפות כי אתמול במקום לנוח כמו רופא נורמלי, הוא החליט להקים גדר בחצר. והמצב הרפואי בסדר אז עדכונים נוספים על מצב הגדר יהיו רק בעוד חצי שנה).
אחרי ההתמודדות עם הפחד הקטן של הבוקר, עברתי לאירוע המרכזי והלכתי לפארק הירקון לפגוש את הנפילה הגדולה שלי שנישאה לגובה של 18 מטר. כבר מרחוק ראיתי את קיר הטיפוס וככל שהתקרבתי הבנתי כמה זה גבוה. כשהגעתי, קיבל את פני שי שעזר לי לשים את ריתמת הבטיחות והסביר לי איך לקשור את עצמי ואיך כל הדבר הזו מתרחש, והיה מאוד אופטימי שאני אצליח להגיע היום עד למעלה. צחקתי בנימוס כלפי חוץ, אבל מבפנים מתתי קצת רק מהמחשבה ליפול את כל הגובה הזה.
אימצתי לעצמי הלך רוח של יובל שמלא והתחלתי לטפס. רק שנינג'ה אני ממש לא ואיבדתי אחיזה כבר בצעד השני. זה בקושי נחשב לנפילה. אולי לנפילת מתח. שי בא להסביר לי עוד קצת על אחיזות ואיך להחזיק את הגוף ולאן לשלוח את הידיים ואני בעיקר עסוקה בלהרגיע את עצמי כי בכל זאת נפלתי מגובה של שלושים סנטימטר. ניסיתי שוב, והצלחתי לטפס מטר בערך והחלטתי לזרוק את עצמי כדי להבין איך זה מרגיש ליפול. התרסקתי על הרצפה כי הרגליים שלי לא הבינו איך מוצאים את הרצפה אחרי שהן התרגלו כבר לטיפוס על קירות. קמתי וניסיתי שוב. החלטתי שהפעם אני מטפסת באמת, בלי לשחרר אחיזה באמצע.
עליתי עוד למעלה, חדורת מטרה. כבר מרגישה את המאמץ של הידיים והרגליים ואז לא מצאתי אחיזה שהייתה נראית לי טובה והבנתי שאני רוצה לרדת. אבל איך אני יורדת??? לרדת זה אומר ליפול. והפעם זה כבר די גבוה ולא בניסיון. החזקתי את נקודות האחיזה של הקיר יותר חזק. לא מסוגלת לשחרר. מבינה שאני צריכה לעזוב וליפול, אבל אז הפחד הגיע. התחלתי לרעוד. ולבכות קצת אל תוך הקיר. ניסיתי לחשוב איך אני יורדת בלי ליפול, מחפשת עם הרגל נקודת אחיזה נמוכה יותר. אבל הבנתי שזה לא ילך ואני צריכה לשחרר. גם את הקיר וגם את הפחד שמשתק אותי. עזבתי. ונפלתי. תוך שתי שניות הגעתי לרצפה, תוך חמש דקות הפסקתי לרעוד.
אספתי את עצמי שוב ועליתי הפעם גבוה עוד יותר, כאילו יש לי ביטחון. גיליתי שאני סומכת יותר על הקיר ומגלה איך להשתמש יותר נכון בעוגני האחיזה ופתאום מצאתי את עצמי בחצי הגובה של הקיר. שניה קטנה של גאווה בעצמי שמיד נעלמה כי הגיע שוב הפחד. אם עליתי עד לכאן זה גם אומר שאני צריכה ליפול את כל הדרך למטה. אני רוצה לשחרר את הקיר ולא מצליחה. שוב נאחזת FOR DEAR LIFE, בקיר, בפחד, באוויר. נשמתי עמוק וניסיתי לשכנע את עצמי לעזוב, לקחתי עוד נשימה. אני תקועה. בסוף שיחררתי. שניה של נפילה חופשית עד שהכבל נמתח והוריד אותי בעדינות לרצפה ולי לוקח שוב חמש דקות להפסיק לרעוד ולאסוף את עצמי.
נשארתי לשבת בצד ולהסתכל על המטפסים הרציניים שמצליחים להגיע עד למעלה, במסלולי טיפוס הרבה יותר מורכבים ממסלול המתחילים שאני ניסיתי בכישלון. אני לא יודעת מאיזה חומר הם עשויים, אולי זה מגנזיום, אבל נשימתי נעתקה בכל פעם מחדש והייתי גאה בטירוף באנשים הזרים האלו.
האומץ שלי התחיל לחזור אלי, ואמרתי לעצמי, יאללה. אני אעלה שוב. פעם אחרונה. עד לאן שאצליח, בלי לעצור. רק שמישהו חדש הגיע והתלבש לי על המסלול של המתחילים. שלוש פעמים הוא הגיע עד למעלה ואני מתביישת שעברתי רק קצת מעל החצי, אבל עדיין זה איזה ארבעה-חמישה מטרים שהצלחתי לטפס אז שקט. בסוף הוא שיחרר את עצמו מהמסלול שלי ואני קמתי מהכיסא בחשש. מחליקה כבר בנקודת האחיזה הראשונה. שוב מנסה, בזווית אחרת של הרגל ומצליחה להרים את עצמי עוד ועוד למעלה. שוב אני מעל לאמצע הקיר, מנסה להבין לאן לשלוח את היד ולא מבינה איפה יש נקודת אחיזה מוצלחת בשבילי. לא מוצאת. מנסה להרים את הרגל במקום והיא לא מתייצבת כמו שצריך מספיק בשביל תנופה לעלות למעלה. החלטתי שמספיק ושאני גם לא רוצה להגיע יותר גבוה מזה אז מספיק. גם ככה אם אני אעלה יותר גבוה אני כבר לא אצליח להחזיק יותר את הדמעות. שוב חיבקתי את הקיר. נשמתי עמוק עד שלוש ושוב קצת ושיחררתי.
על הפחד שלי לא התגברתי, אבל עכשיו אני יודעת להתמודד איתו קצת יותר. בחרתי ליפול והצלחתי. זה לא שמעכשיו אני אטפס יותר גבוה או אחזור אי פעם לקיר הטיפוס, אבל לפחות אני יודעת שאני יכולה, ואני יודעת לשרוד וגם כשאני נופלת אני קמה ואני יכולה להיות בשליטה. אולי הבנתי קצת את הפחד האמיתי שלי בנפילה, שזה לא הפחד באמת מהנפילה, אלא הפחד מאבדן השליטה המוחלט. בגלל זה נאחזתי כל כך חזק בכל פעם בקיר. כי בעוצמת התפיסה שלי אני יכולה לשלוט, אבל בנפילה לא. זה רק לקבל את העובדה שהנה זה בא וזה הולך לקרות, אז אין ברירה לפעמים אלא לשחרר.
Comments