שלוש וחצי שנים אני גוררת אותו. הספר "פרויקט רוזי". התחלתי לקרוא אותו עוד עם מלא מוטיבציה והוא היה מעניין ומצחיק ומוזר במקביל. אבל משהו בי השתנה ולא הצלחתי להמשיך לקרוא אותו.
פעם הייתי קוראת המון. הספרים היו המפלט שלי. אבל בשנים האחרונות הפסקתי לקרוא. זה התחיל בהדרגה, אחרי התואר השני שלי. הרגשתי שאני בהצפה של דברים כתובים, ולא התחשק לי עוד לקרוא כמו בעבר. הרגשתי שאני צריכה למצוא את המפלט שלי במקומות אחרים וזה הפך להרבה יותר קל. עם הזמן קראתי פחות ופחות, לעיתים נדירות הרבה יותר, עד שהפסקתי.
היו הרבה מקומות שלקחתי אותי איתי, את הספר על רוזי, בכוונה מלאה ושלמה לקרוא אותו עוד קצת, רק שבסוף אפילו לא הייתי מוציאה אותו מהתיק כי היו לי עיסוקים אחרים שתפסו אותי יותר בקלות (פייסבוק זה אחלה כלי להעביר אותו את הזמן). מידי פעם הייתי נזכרת בו קצת ויושבת איתו איזה עשר דקות, מתקדמת עוד שלושה-ארבעה עמודים וזהו.
אתמול אחה"צ מצאתי את עצמי בלב תל אביב, עם שעה שלמה להעביר, 10 אחוזים שנשארו לי בסוללה בפלאפון, בלי מטען. אף פעם לא הייתי בקטע של שופינג והסתובבות חסרת מטרה בחנויות, אז איכשהו מצאתי את עצמי נכנסת לסטימצקי.
שיכנעתי את עצמי שאין סיכוי שאני הולכת להתפתות, כי יש לי ערימה מביכה של ספרים על המדף שלא נפתחו ומחכים לתשומת ליבי, אז מה יש לי לקנות ספר חדש? אבל קצת הרבה שיעמם לי אז אחרי כמה דקות של בהיה בכריכות, מצאתי את עצמי פותחת את אחד הספרים. הוא היה בצבע סגול, שזה הצבע האהוב עלי מאז שהחלטתי את זה בכיתה ב', והייתי חייבת להושיט אליו את היד. קוראים לו "הכלום מנצח. כשאנשים חכמים עושים מדיטציה" והכותרת קצת הצחיקה אותי אז פתחתי את הספר בעמוד רנדומלי ( גם כי התחשק לי וגם כי רציתי להיראות מתעניינת במשהו אל מל המוכרים, שאף אחד לא יעלה עלי חס וחלילה שאני בחנות סתם בשביל לשרוף זמן...). אפילו לא הבנתי מה אני הולכת לקרוא, אבל בראש עמוד 38 היה כתוב "מה הצבע האהוב עליכם" ומיד לאחר מכן רשימה של צבעים. לאחר מכן, עוד שאלה " למה יש לכם צבע אהוב?" ורשומות שלוש תשובות, שתי התשובות הראשונות היו ארוכות ומפורטות ופילוסופיות. התשובה השלישית ענתה בפשטות " כי סגול זה יפה".
צחקתי בקול באמצע החנות וידעתי שפה נפלתי ואני חייבת שהספר הזה יהיה שלי.
אחר כך ניסיתי לשכנע את עצמי לוותר בכל זאת, וחיפשתי את ההקדמה שתסביר לי עד כמה הספר הזה לא בשבילי ובעמוד השני נתקלתי בהקדשה הגאונית "לא לך". כמה קצר, כמה עוקצני וקולע. ידעתי שזה חסר סיכוי והבנתי שזה הולך להיות הספר הראשון שאני קונה לעצמי מזה ארבע שנים (עכשיו בעצם נזכרתי שלפני שנה קניתי שני ספרים, כדי שיהיו לי לחברה בזמן שהייתי בבידוד. קראתי רק אחד מהם, תוך יומיים וחצי, בזמן שהייתי מבודדת מהיקום).
המשכתי בדרכי, עם השקית הירוקה של סטימצקי ביד, לפגישה מעניינת שבסופה יצאתי עם ערך מוסף וגם עם מתנה מוחשית - עוד ספר, שקיבלתי במתנה.
חזרתי הביתה עם הצפה רגשית, שקצת באה לידי ביטוי בפוסט של אתמול, והנחתי את הספרים על השולחן.
היום הם המשיכו לצפות בי ולעשות לי רגשות אשם. רק שאני הייתי עדיין עם הצפה רגשית ומלא מחשבות שרצות לכל הכיוונים בראש. יצאתי להליכה וניסיתי להדחיק. הקשבתי לפודקאסט וניסיתי להתרכז בדברים אחרים (ללא הצלחה). הלכתי לישון צהריים והשינה שלי הייתה רדופה ומלאת חלומות. לא מצאתי מנוח. אז החלטתי לנסות לברוח, לעולם אחר, ליקום דמיוני, לספר שבקושי פתחתי בשלוש השנים האחרונות.
שמתי לי מוזיקה ברקע, התכרבלתי מתחת לשמיכה, פתחתי את הספר במקום שבו הסימניה ניצבה, והחלטתי שאני אפילו לא אנסה לחזור איזה עמוד אחורה כדי להיזכר איפה בדיוק עצרתי ופשוט אמשיך לקרוא, כאילו רק אתמול הנחתי את הספר בצד.
אחרי פיסקה וחצי נזכרתי בדיוק איפה עצרתי בהתפתחות העלילה.
נתתי לספר למשוך אותי. אבל המחשבות שלי עדיין רצו. הרגשתי כאילו המוח שלי נאבק בי ולא מתמסר. האונה הקדמית מתרכזת בספר וקוראת כל מילה, האונה האחורית ממשיכה לרוץ במחשבות. אני והפיצול המוחי שלי לא מצליחים לקבל את המפלט שפעם הייתי מצליחה לקבל.
הגדרתי לעצמי שעה. של ניתוק, של ההיטמעות הזו בספר. פעם הייתי שוקעת בלי בעיה שעות ארוכות. היום השעה הזו הייתה לי קשה. פעמיים עצרתי ורציתי לשים את הספר בצד ולעשות משהו אחר במקום. אבל הזכרתי לעצמי שזו רק שעה והדברים הכל כך חשובים שפתאום היו לי דחופים לעשות יכולים ממש לחכות בשקט עוד כמה דקות. ושאולי זה יעזור עוד קצת להילחם באונה האחורית העקשנית שלי.
זה לא בא לי בקלות, ולא השיג את אותן התוצאות שהיו פעם. אבל עדיין זה עשה לי קצת טוב. לפתוח ספר ולהריח את ריח הנייר ולקרוא מילים שמודפסות על נייר אמיתי שאפשר להרגיש אותו ולא על מסך. זה היה שינוי מרענן. אז אולי המוח שלי התנגד קצת לא רק בגלל הפיצול של המחשבות אלא כי הוא רגיל לקבל את המידע שלו בחתיכות קטנות וחצי לעוסות ולא צריך להתאמץ יותר מידי... אז אני הולכת להקשות קצת על המוח שלי עד שהוא יתרגל שוב. מקווה להפוך את המשימה של היום למשהו קצת יותר קבוע, לסיים את הספר בקרוב כדי שאוכל להקדיש קצת זמן לספרים החדשים והמרגשים שיש לי (וגם לספרים אחרים ומרגשים לא פחות שקיבלתי במתנה).
Comments