כשחשבתי על המשימה של היום דמיינתי אותה הרבה יותר רומנטית ממה שהיא הייתה במציאות. דמיינתי את עצמי ניגשת לאחד הקבצנים שאני בדרך כלל מתעלמת בהם בסדרתיות, מדברת איתו, מביאה לו כוס קפה, שומעת את סיפור החיים שלו ואז כותבת על זה בבלוג שהופך לויראלי ומגיע לסטטוסים מצייצים, הצינור ומה לא.
כמובן שזה לא קרה.
כבר מהימים הראשונים של הבלוג אני מחפשת שעת כושר כזו, אבל כל פעם שעברתי ליד קבצן ברחוב אז לא היה לי זמן, או שלא היה לי אומץ, אז נתתי כמה שקלים במקום והמשכתי בדרכי. היו כמה מקרים כאלו. אבל אני המשכתי לחפש את הסיפור, את הפעם שתהיה יותר מעוד רגע חולף, שיקרה משהו שיהיה שווה לכתוב עליו בבלוג.
היום בכלל תיכננתי לבצע משימה אחרת, רק שכידוע תכניות ומציאות לא תמיד הולכות יד ביד ודווקא הטוויסט של העלילה היומית איפשר לי להיפרד לשלום ממשימה שליוותה את המחשבות שלי לא מעט.
ישבתי היום לצהריים עם חברה (היי טלטול!) ובזמן שהיינו עסוקות בקשקושים אינסופיים עבר ברחוב קבצן שקירקש בכוס וביקש מהעוברים והשבים נדבה בעברית שבורה. הוא ניגש לעברינו ואני שכבר הורגלתי בחודשיים האחרונים להתייחס קצת יותר לקבצנים, פתחתי את הארנק והבאתי לו שני שקלים.
הוא המשיך בדרכו ואני המשכתי לאכול את סלט הקינואה.
שעה מאוחר יותר, ליוויתי את טל לביתה לפני שאני ממשיכה לתכניות אחרות, ומולנו מגיע שוב אותו הקבצן, מקרקש שוב לעברנו את הכוס. אמרתי לו "כבר נתתי לך" תוך כדי שאנחנו ממשיכות ללכת והוא סינן לעברנו בתגובה "כושילמאלך".
נעלבתי.
לא רק שזה עיצבן אותי וקצת פגע בי (כי מה אתה מקלל בכלל), זה בעיקר ניפץ לי את האשליה.
אני עדיין נאחזתי במחשבה המקורית מאחורי המשימה הזו, אבל כל מה שהיה צריך זו רק מילה אחת קטנה שהלחימה ארבע מילים קצרות בשביל לגרום לי להבין שמה שתיכננתי במקור למשימה הזו, לא הולך לקרות.
טל אמרה לי לא להתרגש. שהרבה קבצנים מתנהגים ככה וגם ככה כשאנחנו נותנים להם כסף אנחנו עושים את זה יותר בשבילנו מאשר בשבילם. שאנחנו עושים את זה בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמנו.
יש משהו במה שהיא אומרת?
המחשבה הזו ליוותה אותי לאורך שארית היום. האם אנחנו באמת רק יצורים אינטרסנטיים שכל דבר שאנחנו עושים הוא למען תועלתנו האישית? היו ימים שהייתי רואה את הצד הציני של הדברים ומסכימה עם הדברים, אבל היום הם התיישבו לי לא נכון בלב וכנראה פגשו אותי בנקודה רגישה שקשה לי להתמודד איתה וגם קשה לי לשחרר אותה.
המחשבה הזו בילבלה אותי כל כך. והפגישה אותי עם הרבה זיכרונות ואירועים מהעבר הרחוק והקרוב וגם עם הפעם האחרונה שמישהו האשים אותי בכל מיני דברים וניסה להטיח לעברי שאני אינטרסנטית.
כשנאמרו לי הדברים האלו, התנערתי מהם מיד. ניסיתי להסביר שהעזרה שלי הייתה בלי שום תועלת לעצמי. אבל אולי טעיתי? אולי עצם זה שאני יכולה להגיד אחר כך - הנה, ביום הזה עזרתי לך - ויש בי איזשהו שביב של רצון שיעריכו אותי על זה כבר צובע את הכל באינטרס?
אני כבר לא יודעת...
יש בי משהו שרוצה להאמין שיש דברים שהם נטולי תועלת עצמית. שלפעמים אנחנו עושים דברים כי אנחנו פשוט רוצים לעזור, לשפר או להועיל. ולוקחים את הסיכון שאולי ניכשל, שאולי המאמצים שלנו לא יעזרו או לא יזכו להוקרת תודה, אבל אנחנו עדיין עושים אותם.
אולי אני תמימה, אולי זה רק האינטרס שמסנוור אותי ומונע ממני לראות את המציאות כמו שהיא. שוב, אני כבר לא יודעת...
אני אמשיך עם הבלבול הזה ואיפרד במחשבה של סוף היום שממחישה עוד צד של המחשבות המפוזרות שלי - אולי זה לא כזה נורא, ומותר לנו להיות אינטרסנטיים... מה רע בלהרגיש קצת טוב עם עצמנו? החיים קשים מספיק, אז בואו נדע להסתפק גם בזה לפעמים, בשניה קטנה של טפיחה עצמית על השכם, במחשבה שאולי עשינו משהו קטן וטוב.
Commentaires