קמתי בבוקר עם אפס אנרגיות. לא היו לי תכניות להיום ובמקום שזה יפתח לי עולם שלם של דברים שאני יכולה לבחור מתוכם, לא הצלחתי לחשוב על מה לעשות עם עצמי היום ובעיקר התחשק לי פשוט להישאר בפיג'מה. אז זה מה שעשיתי. החלפתי את הפיג'מה של הלילה בפיג'מה של יום ונשארתי בבית כל היום, מול המחשב, מול הטלוויזיה.
אחרי הקפה של הבוקר, ניצבתי מול הקיר שמרכז את כל המשימות שאני מתכננת לעשות במסגרת הבלוג ושום משימה לא משכה אותי. חבל שלא חשבתי על משימה של מסיבת פיג'מות כי זה היה כל מה שהתחשק לי. היו כמה משימות שניסיתי לשכנע את עצמי אולי כן לקחת על עצמי היום, אבל משהו בי התנגד וממש רצה להישאר בבית. אז במקום להילחם בעצמי החלטתי לשחרר ולאפשר לעצמי את היום בית הזה, בלי תכניות ובלי משימות ובלי לצאת מהפיג'מה.
אחרי כמה שעות של מחשב וכמה פרקים של "המעניש" בנטפליקס, הרגשתי את הגירוד. אותו הגירוד שהציק לי ולא איפשר לי באמת להיות בבית ולהרגיש עם זה בנוח. אז קמתי ושוב ניצבתי אל מול קיר המשימות. אבל עדיין לא התחשק לי שום דבר במיוחד והרגיש לי שהמשימות שנשארו הן משימות פחות ספונטניות בשביל פשוט לגשת אליהן ככה פתאום עכשיו.
בזווית העין תפסה אותי משימה שבינתיים עוד לא הצלחתי להוציא אל הפועל - לקום לראות את הזריחה. היו כבר כמה ימים ששמתי לעצמי שעון לשעה מוקדמת מידי וניסיתי לשכנע את עצמי שאני אצליח לקום ואראה את הזריחה. בינתיים זה לא קרה וכשניצבתי מול הקיר זה היה בכל מקרה לא רלוונטי להיום, אבל החלטתי שזו תהיה המשימה שלי למחר (לא מתנצלת על הספוילר). חשבתי לעצמי שהפעם, כדי שהמשימה הזו באמת תתממש ואני לא אכבה את השעון מתוך חצי שינה, אני צריכה מחויבות שהיא גדולה יותר מאשר רק מחויבות להחלטה שלי ולעצמי. אז החלטתי שהיום אני אלך לראות את השקיעה, ומחר בבוקר אני אקום מוקדם לראות את הזריחה. ובגלל שאני כותבת את זה כאן אז לא תהיה לי ברירה ואני אהיה חייבת לקום אחרת תהיה חרפת עולמים לנצח נצחים.
אז בעצם המשימה של היום היא רק תירוץ למשימה של מחר, היום המרק, מחר שקדי המרק.
החלפתי את הפיג'מה בג'ינס ואת נעלי הבית בסניקרס ועליתי למצפור הכי יפה בגבעתיים. הוא במרחק של עשר דקות מהבית שלי שמרגישות כמו חצי שעה כי הן כולן בעליה סופר תלולה, אבל המצפור הזה שווה את המאמץ. כמו שתראו בתמונות, הוא משקיף על חצי גבעתיים וכל תל אביב. אמנם רואים הרבה בניינים ומנופים ובונים גם באחד הבניינים הצמודים אז יש מנוף שמפריע ומלא רעש של בנייה במקום שקט של ציפורים, אבל אני באתי עם אזניות ,הדחקתי את הרעש ופשוט נהנתי מהנוף.
ציפיתי לאיזו שקיעה מרהיבה, אבל זכיתי לאכזבה כי היו מלא עננים שהחביאו את השמש ממש מהר. בכל זאת לקחתי כמה תמונות ונשארתי לקצת כדי לנשום קצת שקיעה וליהנות בכל זאת מרעשי הבנייה. פתאום העננים שאיכזבו אותי הפכו את השקיעה ליפה בעיניי הרבה יותר, כי הם פיזרו את השמש השוקעת על כל השמיים וצבעו את הכל בכתום אפרפר שעירבב בין השמש והעננים.
בכל כמה דקות שלפתי את הפלאפון, לקחת עוד תמונה לתעד את השקיעה בהדרגה. אבל אז הגיעה אמא עם ילדה וגור כלבים ואני איבדתי את הריכוז. אם יש משהו בעולם הזה שאני לא מסוגלת לשמור מולו על פאסון זה גורים. כל מה שהיה בא לי לעשות זה להגיד PUPPY PUPPY PUPPY, להישכב על המדרכה ולהשתולל איתו יחד. החזקתי את עצמי בכל זאת כי לא היה לי נעים מהאמא שהחזיקה אותו ברצועה. אבל את הריכוז שלי אל מול השקיעה איבדתי לחלוטין.
כמה דקות ניסיתי למשוך את התשומת לב של הפשושון ובשלב מסוים הוא התייחס אלי ובא לקראתי. ניסיתי ללטף אותו, אבל הוא היה שובב גדול ורק נגס לי את היד. נמסתי. היו לנו כמה רגעים קסומים כאלו של השתוללות גוריתונשיכות בלי הרבה שיניים ואז הוא הלך עם האמא שלו הביתה ואני נשארתי לבהות בשמש שכבר שקעה לחלוטין אבל עדיין האירה את השמיים.
נשארתי עוד כמה דקות במצפור, עד שהחושך השתלט.
בדרך חזרה הביתה חשבתי לעצמי שאמנם העננים קצת הפריעו, אבל המשימה הזו הייתה עבורי לגמרי שקדי מרק ולא רק תירוץ. לא הצלחתי להיזכר בפעם האחרונה שלקחתי לעצמי ככה אוויר והסתכלתי על השקיעה. אולי לפני שנה וחצי באיזה יום שהייתי בים. חשבתי לעצמי שזה משהו שאני צריכה לעשות יותר, לקצת לעצמי רגע, לנשום קצת אוויר ולהסתכל על הטבע בפעולה. השעה הזו שביליתי במצפור מילאה לי מצברים יותר מכל שאר היום בפיג'מה. אז נכון שלא היה פה אתגר סופר גדול ומורכב, אבל זה בכל זאת היה יום טוב מבחינתי, שבו עשיתי את מה שהתחשק לי בלב והצלחתי לאזן את זה קצת עם משימה לא פומפוזית, וזה בדיוק היה הרעיון הגדול של הבלוג הזה, שאני אעשה דברים, קטנים או גדולים, שיוציאו אותי קצת מהשגרה וימלאו לי את היום, את הראש ואת הלב.
עכשיו תסלחו לי, אני הולכת לישון, כי אני עוד שניה צריכה לקום בשביל לקחת לעצמי רגע מסוג אחר ולראות את הזריחה.
Comments