האמת? קצת חיכיתי ליום הבישולים הזה... אני ממש אוהבת אוכל אמריקאי אבל אני גם ממש חרדה ממנו. כל המטוגן והג'אנק והמצופה סוכר הזה... ממממ... זה תמיד תמיד מגרה אותי ואז אני לוקחת ביס ולא מתחברת לטעם. אני לא אוהבת דונאטס. אני לא אוהבת כנפיים. יש עוד מאכלים אמריקאיים אחרים שלא טעמתי אף פעם או שטעמתי ולא היה קליק. מראש החלטתי לנסות להימנע מעולמות הביזאר, השמן העמוק, השמן עם חמאה, החמאה עם שמן, ולנסות ללכת אל השורשים האמיתיים והעמוקים של הקולינריה הזו.
בגלל שהמטבח האמריקאי הוא סופר מגוון ומורכב מעשרות מטבחים שונים, כי גם אצלהם, כמו אצלנו, זה מטבח של מהגרים מרחבי העולם, אז היה קשה לי להחליט איפה להחליט בכלל.
בסוף החלטתי לא להסתבך וללכת על בטוח עם הארוחה שהיא הכי אמריקאית מבחינתי ופתחתי את הבוקר עם פנקייקים מפנקים וטעימים בסירופ מייפל. זה היה מושלם ומפנק בדיוק כמו שרציתי והצדיק לגמרי את הקלוריות מבחינתי.
בהמשך היום הגברתי הילוך והחלטתי לנסות להכין משהו שאף פעם לא אכלתי - כריך סלופי ג'ו. אין הרבה מקומות בארץ שמגישים את הכריך המלכלך וגם כשכן הייתה לי הזדמנות לטעום ממנו פחות התחשק לי כל הסלופי שכרוך בביס הזה. אבל היום הייתי בבית, ממש צמודה למכונת כביסה אז מה הכי גרוע שיכול להיות. חיפשתי מתכון והבנתי למה הכריך הזה כל כך אמריקאי, הוא כל כולו רוטב וקטשופ ואין בו שום דבר מורכב (או בריא). אני לא אגיד שזה לא טעים, זה היה נחמד, אבל לגמרי לא הולך להיכנס לרפרטואר הבישולים הקבוע שלי. מהומה רבה על לא דבר.
לארוחת ערב החלטתי ללכת על קלאסיקה אחרת שאכלתי רק פעם אחת בחיים - מק אנד צ'יז. כמובן שהאמריקאים צריכים לקחת מנה שעל פניה היא פשוטה ולהפוך אותה לסופר מוגזמת עם המון גבינה ואז עוד קצת חמאה וקצת מוקרם, למה לא. זה הריח מושלם והיה נראה קטיפתי ומפנק אבל בסוף הרגיש כמו יציקת מלט בטעם צ'דר בבטן שלי.
היום הזה היה כיף סה"כ אבל חייבת להגיד שהוא קצת איכזב אותי ולא ענה על הציפיות שלי. וזה קצת הזכיר לי את הטיול שלי בניו יורק לפני מיליון שנה. כמובן שזו הייתה ניו יורק ואי אפשר באמת לחזור ממנה מאוכזבת ממש, אבל את הטיול שהיה פתחתי עם נעליים שקרעו לי את הרגליים עוד לפני שהספקתי להניח כף רגל בשדה התעופה. את השבועיים שבאו לאחר מכן העברתי בטיולים קצרים וימים שלמים שנשארתי בבית של אחי הגדול שהיה גר אז בעיר, כי פשוט לא הייתי מסוגלת ללכת. בסוף התאוששתי וכן טיילתי והיו לי רגעים קסומים שמילאו לי את הלב, אבל חזרתי לארץ עם שלושה זיכרונות גדולים - הראשון הוא הנעליים הארורות, השני הוא שפתחתי בטעות את המצלמה ושרפתי פילם שלם ומלא תמונות והשלישי הוא שבחרתי לעלות לאמפייר סטייט בילדינג (פעמיים) כי לא רציתי לחוות את כל האנשים שיש סביב מגדלי התאומים, ואמרתי לעצמי שאני אשמור את הביקור בתאומים לפעם הבאה שלי בניו יורק, שמונה חודשים לאחר מכן הם כבר לא היו (וגם אני מאז לא חזרתי לניו יורק).
אז אולי זה סימן. אני וארה"ב לא נועדנו זו לזו. אפילו כשניסיתי להיזכר באיזה משהו טעים שאכלתי בטיול ההוא לא הצלחתי להיזכר בשום דבר. רק בעוגיות אוריאו ומיץ תפוזים של טרופיקנה שהעיף לי את המוח כי אפשר היה לקנות אותו בלי פאלפ, עם קצת פאלפ או עם הרבה פאלפ (בבקבוקים שונים הכוונה).
אז אני אניח לארה"ב, אשאיר אותה בינתיים כזיכרון ברוטב חמוץ-מתוק, אולי זה עדיף על השמן העמוק.
Kommentare