אני לא מגיעה מבית דתי. אני אפילו מציגה את עצמי לרוב כ"אולטרא חילונית". את החגים אנחנו מציינים כמובן, אבל תמיד זה הרגיש לי כמו ארוחה חגיגית, בלי יותר מידי אלמנטים דתיים. לא חושבת שהייתה פעם אחת שעשינו קידוש ביום שישי, הארוחה המשפחתית האמיתית שלנו בבית היא ארוחת שבת צהריים, לא שישי בערב. פעם אחרונה שהייתי בבית כנסת הייתה הבר מצווה של אחי והוא כבר בן 26...
זה לא אומר שאין לי חיבור לדת או ליהדות, פשוט שאני לא מייחסת לזה יותר מידי חשיבות. אני לא יודעת להגיד שאני לא מאמינה באלוהים, פשוט שאני לא מאמינה באופן שבו מפרשים את הקיום שלו את את המהות שלו.
אני לא מאמינה בזה שצריך להתנהג כך או אחרת כי זה מה שכתוב באיזה ספר שנכתב לפני אלפי שנים. אני פשוט משתדלת להתנהג כמו בנאדם טוב שחי בחברה נורמטיבית ומבחינתי זה די מכסה את הכל.
יש כאלו שאמרו עלי שאני אתאיסטית. אני לא חושבת שזה נכון, לפחות זה לא מרגיש לי נכון. אני כן מאמינה שיש איזה משהו מכוון, אולי זה אלוהים, אולי זו רק קארמה.
אני לא יודעת מה הייתה המחשבה של מיטל כשהיא איתגרה אותי עם המשימה של היום, אבל זה קצת מצא חן בעיני, לקרוא את פרשת השבוע, אז הנה מה שיצא מזה היום.
פרשת השבוע היא פרשת יתרו, והיא פורסת את הסיפור של יתרו, את התמיכה שלו במשה לאחר יציאת מצרים וכיצד בסופו של דבר הוא מתגייר. יש הרבה דברים שקורים בפרשה - בינהם קבלת עשרת הדיברות והנחת היסודות של בית המשפט כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
כשהתחלתי לקרוא את הפרשה הצחיק אותי שאני נופלת על הימים שלאחר יציאת מצרים בדיוק בזמן שאני עושה את יצירת מצרים הפרטית שלי - שוב נסעתי להורים. הפעם זה לקח רק שעתיים.
מעבר לכל הדברים הכתובים בפרשה, שהם סופר חשובים ומשמעותיים (לא חושבת שיש משהו יותר חשוב או שאנחנו יותר מכירים מהתנ"ך כמו את עשרת הדיברות), היה משהו אחד שעורר בי מחשבה ונשאר איתי קצת יותר. מסופר בפרשה כי אחרי יציאת מצרים משה היה יושב כל היום לשפוט את העם וללמד אותם דברי תורה. יתרו מייעץ למשה לקחת לו שרים שיסעו לו בהנחלת דבר התורה ומערכת השפיטה ואני, מעבר להכל, חשבתי שכנראה משה היה צריך שמישהו שיראה שהוא מעמיס על עצמו יותר מידי ואיך הוא צריך לדעת לבקש קצת עזרה מאחרים לפני שהוא יתמוטט. זה היה לי מוכר והזכיר לי את האופן שבו אני (כמו כולם) נוטה לפעמים לקחת על עצמי יותר מידי.
קשה לי להרגיש כשזה קורה. לרוב אני קולטת מאוחר מידי שהעמסתי על עצמי, כי אני תמיד חושבת שאני יכולה, אני מסוגלת ואני אצליח לבד.
לפני שנה בערך יצאתי עם מישהו שביקש ממני שאני אעזור לו ואקפוץ לאסוף משהו קטן שהוא קנה. רק שהמשהו הקטן הזה היה כספת, ששקלה משהו כמו 15 ק"ג. ואז גיליתי שכשמבקשים ממני עזרה ממש ממש ממש קשה לי להגיד לא. הלכתי לחנות לאסוף את הכספת, המוכר הסתכל עלי בתדהמה כשהוא הבין שבאתי בלי רכב ואין לו איפה לשים עבורי את הכספת. הוא הסתכל עלי במבט מבוהל, אני הסתכלתי עליו במבט מלא ביטחון ואמרתי לו "מה הבעיה? אני סוחבת את זה עד הבית, כולה עשרים דקות ברגל". כאמור, אני בטוחה שאני מסוגלת. לא מבינה בכלל מה הקושי, זה לא אמור להיות הרבה יותר כבד משישיית מים... המחשבה הזו החזיקה מעמד שלוש דקות בדיוק. ואז מצאתי את עצמי באמצע הרחוב, בדרך לשום מקום, עם גב שעומד לקרוס ושתי ידיים שלא מבינות מה עבר עליהן עכשיו.
הזמנתי מונית. גררתי בכוחות אחרונים את הכספת הביתה וביקשתי מהבחור שיבוא לאסוף אותי אם הוא רוצה שהכספת הזו תגיע אליו איכשהו כי אני לא סוחבת אותה עוד חצי שניה. הוא אמר לי שהוא כבר בבית ואין לו כוח לצאת אז שאני אקח מונית והוא ישלם עליה. יומיים אחר כך נפרדנו.
התקרית הזו לימדה אותי הרבה על עצמי. על כמה שזו חולשה מאוד גדולה להיות חזקה. ומאז אני משתדלת לא להתמודד עם הכל לבד, להודות יותר כשקשה לי, לבקש עזרה. אבל זה לא תמיד קורה, לפעמים זה קורה קצת מאוחר מידי או שאני מבקשת עזרה מועטה מידי. עם הזמן והעבודה על עצמי אני גם לומדת לזהות את המקומות שבהם אני לוקחת על עצמי יותר מידי, עומדת להיכנס למצב שבו אני אקח על עצמי את כל העבודה ולומדת לשחרר את המקומות האלה עוד לפני שהם קורים.
אבל אם משה לא ידע לשחרר וניסה לעשות את הכל לגמרי לבד, אולי זה בסדר שזה קורה גם לי עדיין לפעמים. אמנם אין לי שרים, אבל יש לי משפחה וחברים, שגם הם, ממש כמו יתרו, יודעים לפעמים לתת לי עזרה לפני שאני מבקשת או להגיד לי כשאני כן מגזימה.
Comments