אחרי חמישה שבועות של קורס, שבהם בכל יום התייצבתי בתשע וקצת בבוקר וכל היום שלי היה מתוכנן לרמת הדקה, היום הזה היה שלי וברשותי. אז החלטתי לוותר קצת על הבעלות שלי על היום הזה ולהעניק אותה ליקום. לעשות מה שהיקום יסמן לי לעשות, לא לתכנן יותר מידי ופשוט לזרום.
אני לא בדיוק בנאדם ספונטני, אני אוהבת לתכנן, להכין רשימות, לדעת מראש. כשאני טסה לחו"ל אני מכינה שיעורי בית, מכינה לו"ז, אפילו את הכיף שלי אני מתכננת. זה עושה לי סדר בראש ושקט בלב ועוזר לי להתמודד יותר בקלות עם היום.
אמנם כן עשיתי היום תכניות, וקבעתי דברים, אבל שיחררתי, או לפחות ניסיתי לשחרר, את הבחירה של מתי ואיפה לאנשים שאיתם קבעתי להיפגש.
קמתי בבוקר עם עם שאריות של כאב ראש מאתמול, אז ראיתי בזה סימן לא לפתוח את הבוקר וחזרתי לישון עוד קצת. בסופו של דבר התעוררתי והתארגנתי לשיחת וידאו שקבעתי לפני כמה ימים. הפגישה המקורית נקבעה ל-9:45 כי רציתי להתחיל את היום מוקדם, אבל ביקשו ממני להזיז את השיחה ל-11:00, אז הייתי פתוחה וזרמתי עם השינוי בלו"ז. באתי פתוחה אל השיחה, בלי מטרה מוכוונת מראש, בלי להגדיר מה יחשב בעיני כהצלחה. בתמורה קיבלתי קצת סדר לבלאגן שרץ לי בראש וניסחו לי את הדברים בצורה יותר ברורה ממה שאני הצלחתי עד עכשיו. אז זה ששיחררתי את השליטה איפשר לבנאדם שמולי לעזור לי פי שתיים.
אחרי השיחה המשכתי לעוד פגישה עם הפסיכותרפיסטית שהקשיבה וידעה יותר טוב ממני להגדיר לי חלק מהדברים, לחדד לי את ההתמודדויות היומיומיות ועזרה לי לא לברוח מהדברים שאני מפחדת להגיד בקול רם. נכון שאני כותבת כאן בקודים, אבל אני הייתי אמורה להיות פתוחה למה שבא היום, והיו הרבה דברים שבאו, דווקא שם, בחדר הטיפולים. אז בכיתי מלא, גיליתי שכל הבכי שלי מתחבא בשפתיים וכשאני מנסה להשתלט עליו אז השפתיים שלי רועדות ומסגירות את הכל. תמיד חשבתי שהבכי שלי מגיע מהסנטר, היום גיליתי את מקורו האמיתי.
לארוחת צהריים נפגשתי עם מיטול שחלקה איתי קציצות עדשים, פירה וסלט וגם הרבה סיפורים וחוויות. השיחה התגלגלה ופתאום קיבלה תפנית כשמיטל הציעה להכיר לי מישהו. אף פעם לא שידכו לי מישהו. איכשהו כשהצעה כזו עלתה בעבר, זה הביך אותי נורא וישר ביטלתי את האפשרות (כלומר הודיתי על ההצעה וסירבתי בנימוס). אבל היום באתי פתוחה, מוכנה לקבל את מה שמתגלגל לעברי, אז לא פסלתי ישר את האפשרות. בהמשך היום עוד אמרתי אוקיי, אבל סיכמנו שזה יקרה רק אחרי שאני אסגור כמה קצוות כדי לכבד את כל המעורבים (הבחור שזכה לכינוי "הדייט ההזוי" עדיין בתמונה, אז נחכה ונראה). אחרי הפגישה עם מיטל באתי להמשיך לטיול, אבל קיבלתי הצעה לטרמפ הביתה ואני הייתי קשובה לסימן אז החלטתי לקפוץ לעצירה קטנה בבית לפני שאמשיך אל הלא נודע.
הגעתי הביתה, הכנתי קפה וראיתי שסיימון, דג הזהב המנומר שלי, מת.
כמה שהייתי פתוחה, מוכנה לקבל את מה שיביא אלי היום, לזה לא הייתי מוכנה.
נכון שיש לי במקרר גבינה לבנה שנמצאת שם יותר זמן ממשך הזמן שסיימון הדג היה שלי, אבל זה עדיין הכאיב לי והוציא לי את הרוח מכל המפרשים והתכניות הלא מתוכננות שהיו לי להמשך היום. הוצאתי את סיימון מהאקווריום, העברתי אותו לקערה אחרת, וקיוותי שאולי אני קוראת את המצב לא נכון והוא פשוט דג מפגר שישן על הצד. אחרי כמה זמן הזימים שלו כבר לא זזו יותר. אז בכיתי עוד קצת להיום.
לא חושבת שזה היה האופן שבו היום הזה היה אמור להתנהל. במחשבות המקוריות שלי הייתי אמורה לעלות על איזה אוטובוס בלי כיוון ולמצוא את עצמי פתאום באשדוד עם מיץ רימונים או משהו כזה לא ברור. זה לא מה שקרה. אבל גם זה בסדר... דווקא המוות של דג קטן וחמוד גרם לי לחשוב, שאמנם המוות שלו העציב אותי ממש, אבל הוא היה הדבר הכי קרוב שיכולתי לפגוש היום שעונה להגדרה המקורית של היום הזה. כי המוות הוא אולי אחד הדברים הכי ספונטניים ולא מתוכננים שאנחנו פוגשים לאורך החיים שלנו. וכשהוא פוגש אותנו אין לנו ברירה אלא לקבל אותו, להתמודד איתו ולהיות פתוחים מולו. כנראה חלק מהעניין הוא להבין שלא הכל בחיים הולך כמו שתיכננתי בכל מקרה, אז אולי לא שווה בכלל לתכנן מראש ופשוט לזרום (רק בואו נקווה שלא נזרום במורד האסלה, כמו סיימון זצ"ל, בקרוב).
Comentarios