אני שונאת לאחר. זה עושה לי גירודים בגוף. אני מהאנשים שמעדיפים להקדים ברבע שעה ולחכות, מאשר לאחר בשלוש דקות... רק מה? עם המזל שלי, נולדתי למשפחה של מאחרים כרוניים...
כמות הפעמים שכל המשפחה היו מוכנים ליציאה, כבר קצת מאחרים, עומדים בכניסה לבית, ואז מישהו (בלי לציין שמות, הוא יודע מי הוא) נזכר שהוא צריך לשירותים... איך נצליח להגיע בזמן?
היינו כבר במצב כזה של איחור כרוני שמשפחה וחברים שהיו מזמינים אותנו היו קובעים איתנו שעה לפני הזמן האמיתי כדי שאולי נצליח, כמשפחה, להגיע בזמן.
כדי לא לעשות לאמא שלי יותר מידי בושות, אני אגיד שבשנים האחרונות, קצת בעקבות השיימינג הפנים משפחתי, חל שיפור ביכולת העמידה בזמנים שלנו כמשפחה, אבל למרות השיפור, עדיין אני יודעת שזו תמיד יכולה להיות אופציה.
כנראה בגלל זה, וחוויות אחרות מהילדות שלי שעיצבו אותי לאדם המבוגר (אך לא בוגר) שאני היום, אני לא מסוגלת לאחר וגם שונאת שמאחרים לי.
כל זה יפה ונכון. רק שזה לא עומד בקנה אחד עם זה שאני לא בנאדם של בוקר ולא מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה. לא משנה כמה שעונים אני שמה, אני לא מצליחה לקום. גם אם אני בטעות מתעוררת מוקדם מהרגיל, שוכבת ערה במיטה כבר בשש בבוקר, וחושבת לעצמי יאללה מעולה, אני אקח את הבאסה בסבבה ואעשה לי בוקר כיף ואתארגן באיזי לשם שינוי, אז אני מתארגנת בכזה איזי שאני עדיין יוצאת מהבית ברגע האחרון.
הבקרים שלי מלווים בגלל זה בלחץ גדול וחרדת איחורים. גם אם אני יודעת שלאף אחד לא יהיה איכפת, ושסביר להניח שלא ישימו לב. אני אשים לב, אני אדע! כי אני שונאת לאחר. ולא מסוגלת להתמודד עם זה.
היום בבוקר קמתי-לא קמתי. לא הצלחתי לצאת מהמיטה, לא הצלחתי להתעורר גם עם כל הנודניקים של השעון. לא עזרה לי המקלחת, לא עזר הקפה. אני ישנה בעמידה והשעון מתקדם הרבה יותר מהר ממני.
בדרך לאוטובוס נזכרתי במשימה המקורית שתיכננתי לי להיום. רציתי לשתול היום עץ, ברוח ט"ו בשבט. על המשימה הזו חשבתי עוד בשלבים הראשונים של כתיבת רשימת המשימות, והיה נראה לי הכי מתאים לשמור אותה לט"ו בשבט, רק שכחתי לבדוק אם אני באמת פנויה היום בשביל המשימה הזו והתשובה היא שממש ממש לא. על העץ לא ויתרתי, רק דחיתי אותו ליום אחר. בזמן שהמשכתי בדרך, חושבת על מה אני יכולה לעשות שכן יצליח להתאים להיום, קלטתי שאני ממש מאחרת ואז נפלה לי ההחלטה - אני הולכת לאחר היום, כל היום, בלי רגשות אשם, בלי גירודים בגוף, בלי להתנצל על האיחור ובלי להסתכל כל הדרך על השעון כדי לראות כמה אני מאחרת כבר.
במקום 9:15, הגעתי לקורס ב9:25 (לא הסתכלתי בשעון, ראיתי במעלית). זרמתי עם האיחור ובמקום להיכנס לכיתה הלכתי להכין קודם קפה. עוד לפני שהספקתי לסיים עם הקפה, חברה סימסה לשאול איפה אני (היי ניצן!) ואני, שרציתי למות מהאיחור הזה מבפנים, המשכתי לשדר עסקים כרגיל ועוד מילאתי לעצמי בקבוק עם מים כדי לאחר כמו שצריך.
נכנסתי לכיתה וגיליתי שכמה שלא ניסיתי, אני אפילו לא הצלחתי לאחר לשיעור אמיתי, רק לתרגול וזמן עבודה. לא רק זה, אלא שהיו כאלו שאיחרו יותר ממני, אז האיחור שלי לא הרשים אף אחד.
בהמשך היום, כל פעם שאמרו לנו מתי לחזור, אני חזרתי שתי דקות מאוחר יותר רק בשביל לגלות שהכל זז עוד קצת קדימה ואפילו כשאני ממש מנסה אני לא מצליחה לאחר.
אז כמו שקמתי-לא קמתי, ככה גם איחרתי-לא איחרתי כל היום.
היום למדתי לא להסתכל כל כך על השעון, הוא עדיין יהיה שם כשאגיע. למדתי שאני לא צריכה להתנצל, כי יחסית אני בסדר. למדתי שהלחץ שלי לא יעזור לי ולא ישנה באמת שום דבר, חוץ מההרגשה שלי עם עצמי, אז אפשר קצת לשחרר את הלחץ שיש לי מול עצמי בראש ואולי אני אלמד קצת לשחרר ולהיות קצת יותר בסדר גם עם לאחר.
Comments