לפני שנה בערך גיליתי על עצמי משהו. ישבתי מול ספר שניסה לעודד אותי להגשים את כל רשימת החלומות שלי, אבל אני ניצבתי מול דף ריק. ניסיתי לרשום איזה חלומות יש לי, וגיליתי שאין לי יותר חלומות לרשום.
זה לא שהגשמתי את כל החלומות שלי, אלא שויתרתי לאורך הדרך על כל מיני חלומות שהיו לי כשהייתי קטנה. זה העציב אותי קצת ועשה לי גם הרבה היגיון וסדר בראש והפיל אסימון קטן על האופן שבו אני מתנהלת ביומיום שלי.
בהתחלה ניסיתי ליצור לעצמי רשימה חדשה, להגדיר לעצמי חלומות חדשים, אבל לא הצלחתי. זה קשה לי מידי. במקום, ניסיתי להגשים לעצמי חלומות קטנים, כאלו שאפילו לא ידעתי שיש לי או כאלו שלא הצלחתי לסדר אותם בקו מחשבה רציף.
היום, אפילו בלי להתכוון או לתכנן, אני מגשימה לעצמי חלום קטן.
אתמול הפייסבוק הקפיץ לי זיכרון. פוסט מלפני חמש שנים, שהצליח להעלות לי חיוך על הפנים גם אחרי כל הזמן שעבר. גרתי אז ברחוב דפנה, על הקצה של תל אביב, במרחק נגיעה מנתיבי איילון. זו הייתה תקופה כיפית וקסומה מכל מיני סיבות אבל אחת הסיבות המרכזיות היו הקיפודים. הייתי חוזרת הביתה בערב, עייפה מהיום הארוך שעבר, ובחצרות הבתים הייתי שומעת רשרושים ורואה זוג עיניים קיפודי שמביט בי ובורח. לפעמים הייתי מצליחה לראות אותם, ולעיתים ממש נדירות הייתי מספיקה גם לצלם, אבל תמיד זה היה משמח אותי ומרגיש לי מיוחד.
בפוסט ההוא, מלפני חמש שנים, העליתי שתי תמונות שהצלחתי ללכוד וכתבתי "שוקלת לפתוח בלוג תחת השם "הקיפודים של רחוב דפנה". שני קיפודים מצולמים בשבוע. או לחלופין - קריירה כצלמת טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק". את הבלוג לא פתחתי, גם עזבתי את רחוב דפנה, ובמשך חמש השנים שחלפו ראיתי קיפוד רק עוד פעם אחת (כמובן שצילמתי אותו ממש מהר, אבל לא העליתי לשום מקום).
מאז הרומן שלי עם הקיפודים דעך, התמצה לשני עמודי אינסטגרם קיפודיים חמודים שאני עוקבת אחריהם ומקנאה. אם תמיד אני אומרת על עצמי שאם הייתי חיה אז הייתי ינשוף, עכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי אני קצת קיפוד - אפורה ודוקרת ומתגלגלת לכדור כשמטרידים אותה אבל עדיין מצליחה להיות חיננית לפרקים.
אם פייסבוק לא היו מקפיצים לי את הפוסט ההוא כזיכרון, סביר להניח שזה לא היה קורה, אבל ברגעים אלו ממש אני כותבת את החלום שלי מלפני חמש שנים.
כשזה קרה אתמול, לא ייחסתי חשיבות לדברים, עוד פוסט זיכרון מפעם, תודה לך פייסבוק. אבל היום היקום נתן לי מתנה, הדליק לי נורת איתות קטנה, והפגיש אותי עם קיפוד.
הלכתי בדרך לפסיכותרפיסטית, רואה שיש לי עוד כמה דקות לשרוף ומנסה לחשוב איזו משימה אני אעשה היום (אחרי שלא הצלחתי לקום בבוקר בשביל המשימה המקורית שתוכננה להיום), ואז משהו זז לידי בשיחים. בהתחלה חשבתי שזה חתול, אבל משהו באופן שהוא זז סימן לי שזה משהו אחר. קלטתי פתאום איזה גוף אפרפר. עדיין לא הבנתי בדיוק מה אני רואה, חשבתי לעצמי שעם המזל שלי מדובר בחולדה. שלפתי את הסלולארי והדלקתי את הפנס, אומרת לעצמי שאני מטומטמת כי תקפוץ עלי חולדה ותנשך לי את האצבע ואני אצטרך ללכת לאיכילוב לקבל טטנוס. אבל אז זיהיתי את הקוצים.
הוא התחבא בחוכמה, בין שורש של שיח וקיר, וחיכה שאני אעזוב אותו לנפשו. אבל אני הפגנתי עקשנות וכישורים של צלמת קיפודים מנוסה, נכנסתי לחצר והצלחתי לתפוס אותו במלוא תפארתו. זה שימח אותי, והפך את היום שלי לכל כך מיוחד, ממש כמו שהיה כשגרתי ברחוב דפנה.
אז לא פתחתי את הבלוג על הקיפודים, אבל הנה, עכשיו, כן, זה קרה, כתבתי פוסט על קיפודים בבלוג לא על קיפודים. מבחינתי זה נחשב.
Comments