אמא שלי לא הולכת לאהוב את הפתיחה של הפוסט היום (סליחה אמא), אבל בשלנית גדולה היא לא. יאמר לזכותה שבשנים האחרונות היא מבשלת יותר ומנסה יותר להשקיע בתבשילים שמגיעים אלינו לשולחן המשפחתי, אבל כילדה זה לא היה המצב. מנה חמה הייתה ארוחה לגיטימית ושניצל טבעול נחשב לחלק בלתי נפרד מארוחת הצהריים בתקופות מסוימות.
כתוצאה מזה, אבל לא רק, גדלתי כאכלנית די בררנית. היו מלא מאכלים שלא הייתי מוכנה לנסות אפילו - אבטיח אכלתי פעם ראשונה בתיכון, חומוס התחלתי לאהוב רק בצבא, לא הייתי מוכנה לגעת בגבינה לבנה רק קוטג', ועוד כל מיני מאכלים שלא הייתי מוכנה לנסות ועכשיו אני לא יודעת להסביר אפילו למה.
עם הזמן התבגרתי, משהו השתנה לי בחך ובדפוס החשיבה כנראה, והפכתי ליותר פתוחה לנסות טעמים חדשים. ככל שניסיתי מאכלים חדשים הם הפכו פתאום למאכלים האהובים עליי, כאלו שאני קונה על בסיס שבועי או שאם אני רואה אותם במנה כלשהי במסעדה זו אוטומטית תהיה המנה שאני חייבת לבחור.
אפילו דגים התחלתי לאכול.
למשימה של היום החלטתי לצאת מעט מהגבולות הקולינריים שלי ולנסות לאכול משהו שאף פעם לא אכלתי.
למרות שאני משתדלת יותר לנסות טעמים חדשים, יש מאכל אחד שגורם לי מיד לפסול מנות שלמות בתפריטים - חציל. אף פעם לא הבנתי למה אנשים חושבים שזה טעים.
לא זוכרת להגיד אם טעמתי פעם חציל וזה לא היה לי טעים, שבגלל זה הוא נחרט לי במוח ככה, אבל חציל לא טעים לי. לפני כשנה הייתי באירוע שבו אחת המנות המרכזיות הייתה עשויה מחצילים, התלבטתי מה לעשות ובסוף החלטתי לנסות כי כבר שילמתי מראש את מחיר הארוחה המלאה. אז אכלתי חציל. זה לא היה לי טעים, ועדיין לא השתכנעתי.
מלבד המקרה המסופר לעיל, הצלחתי כל השנים להתחמק מחצילים באלגנטיות, עד שעברתי דירה לגבעתיים ומצאתי את עצמי במרחק יריקה מהחציל, או הסביח, הכי מפורסם בארץ - הסביח של עובד.
אני מניחה שכולם שמעו בצורה כזו או אחרת על הסביח הזה, ומכירים את השיטה המצחיקה שלו גם אם לא אכלתם אצלו מנה בחייכם. גם אני שמעתי עליו, ראיתי אותו בטלוויזיה בכל מיני הזדמנויות וידעתי שאומרים שבאים אליו במיוחד, אבל שום דבר לא הכין אותי לתור שמשתרך כל יום מחוץ לדוכן. אני לא בנאדם שיעמוד בתור לאוכל, ואף פעם לא הבנתי את אלו שמוכנים לחכות כל כך הרבה זמן בשביל חתיכת משהו בפיתה, אבל אמרתי לעצמי שזה משהו שאני חייבת לנסות, גם אם אני לא טיפוס של חצילים.
החלטתי לנצל את הסופה שבחוץ כתירוץ מושלם לחזור ישר הביתה ועצרתי בדרך אצל עובד. אולי זה היה הגשם, אולי השעה המוקדמת יחסית, אבל לא היה אף אחד בתור והתקדמתי היישר אל החיוך של האיש החביב. החלטתי לא לקפוץ מעל לפופיק ובחרתי רק בחצי מנה, תוך כדי שאני זורמת עם הסלנג המקומי ומנחה אותו בחיצול בינוני, לבצבץ ולבצל, לרוץ על כל המגרש ויאללה הפועל, 1-0.
בזמן שחיכיתי לסיום מלאכת ההרכבה, הגיע חייל רעב שהזמין לעצמו מנה וחצי (בא רעב) ופתחנו שלושתנו, עובד, החייל ואני, בדיון על היכולת של בנות אשכנזיות להתמודד עם חריף. מסתבר שתלויות מאחורי עובד תמונות של אלופי הסביח, אותם מכורים שבאים ושוברים אצלו שיאים, ודווקא בנושא כמות החריף ששמים במנות יש לבנות האשכנזיות כמה שיאים מעוררי השתאות.
המשכתי בדרך הביתה עם חצי המנה שלי, בורחת מפני הגשם ונאבקת במעיל שהחליט להקשות עלי דווקא בשעת המבחן הגדולה שלו. הגעתי הביתה ונפתח לי התיאבון, המנה הייתה נראית לי יפה ומזמינה, אבל הביס הראשון היה רק של סלט, חמוצים וטחינה. לא הבנתי. לקחתי עוד ביס ופתאום הפה שלי התמלא בטעם של ביצה קשה. אבל איפה החציל?
כנראה הוא הבין את הסלידה שלי והתחבא ממני כי במקום שיהיה לי ביס אחד שישלב את כל הטעמים הפיתה הייתה לי בשכבות - קודם סלטים, אחר כך ביצה, קצת ביצה עם קצת חציל ורק בסוף הוא הגיע, ריכוז גדול של חציל על חציל בתוך פיתה.
אבל עזבו אתכם מהמבנה של הביס... היה לי טעים! זה לא היה דומה לשום חציל שטעמתי בעבר. הטעמים היו חדשים לי ובאו לי בטוב ומפה לשם סיימתי את הכל ונשארתי עם טעם של עוד.
אז עובד, יש לך לקוחה חדשה. תתכונן. המשימה הבאה (שלא הולכת לקרות באמת) - להגיע אל קיר אלופות החריף.
Comments