אף פעם לא הייתי טובה ביצירת קשר עין עם אנשים. הסיבה הברורה היא שאני לא רוצה שיסתכלו לי בעיניים, כי כשמסתכלים לי בעיניים רואים את אחד הפגמים הכי גדולים שלי - הפזילה.
זה לא משנה שאני חיה איתה כבר 36 שנים, זה לא משנה שעברתי שני ניתוחים בניסיון לתקן אותה, זה לא משנה שיש כאלו שאמרו לי שהם לא שמו לב לזה עד שלא סיפרתי (לא יודעת אם הם אמרו את זה ברצינות או כדי לא לפגוע בי), זה לא משנה שאומרים לי שיש לי עיניים יפות. מבחינתי, תמיד תמיד תמיד, זה יהיה אישיו, זה יהיה משהו שאני מתביישת בו, משהו שמגדיר אותי ישר ויוצר את הרושם הראשוני שאני נותנת, או מרגישה שאני נותנת, לא בקטע חיובי.
אז אני לא מסתכלת לאנשים בעיניים. כשאני כן מסתכלת לאנשים בעיניים זה תמיד תרגיל, ניסוי לראות כמה זמן אני אצליח להתמקד בלי להסיט את המבט במבוכה. עם הזמן למדתי להיישיר יותר מבט עם אנשים, אבל אלו יהיו לרוב יותר אנשים שאני כבר מכירה ומרגישה איתם בנוח. עם אנשים חדשים זה לוקח זמן, עם אנשים זרים זה כמעט ולא קורה.
עם השנים לימדתי את עצמי כל מיני טריקים של איך לא ליצור קשר עין, במיוחד כשאני הולכת ברחוב. אני מסתכלת על האופק באופן ממוקד, מביטה על הרצפה, מסתכלת לצדדים, ובשנים האחרונות כמובן שיש גם את הסמארטפון. הכל כדי לא ליצור קשר עין, לא לתת לאנשים לראות את הפזילה שלי וקצת לברוח מהמציאות. גם אם בטעות נוצר איזה קשר עין רגעי, מיד אני מסיטה את המבט הצידה ומתעלמת מהמבוכה ומהאדם שהיה מולי עוד יותר.
עכשיו כל מי מחבריי שחלפתי על פניו ברחוב מתישהו ברחוב בלי לשים לב יכול להבין למה זה קרה. לא כי אני לא מזהה או מתעלמת, פשוט כי אני לא מסתכלת. וכאן קבור החיסרון האמיתי מבחינתי בכל ההתנהלות הזו שלי - אני לא מסתכלת על אנשים, אני לא מחייכת לאנשים זרים שאני חולפת על פניהם ברחוב כי אני לא מייצרת איתם קשר עין. אז אף פעם לא חייכתי לאדם זר ברחוב.
אז המשימה "לחייך למישהו ברחוב" נגעה לי באחת הנקודות היותר רגישות שלי והיה לי קשה מהרגיל לבחור בה. אז לא בחרתי בה, אבל היום זו היא שבחרה בי.
באתי להיכנס למעלית. עמד שם בחור עם קורקינט שחסם את המעבר, אבל כשהמעלית הגיעה היא סימן לי להיכנס לפניו, אז מלמלתי לעברו - LADIES FIRST, SCOOTERS LATER. הוא צחק וענה לי שזה גם מה שהוא חשב. הסתכלתי לו בעיניים מהר ויצא לי חצי חיוך. מבויש.
התחלנו לדבר ויצאנו יחד מהבניין. למרות שהוא בא לעלות על הקורקינט ולנסוע אל עבר השקיעה (היה כבר חושך ופנינו היו מועדים לכיון דרום), הוא ליווה אותי קצת ברגל והמשכנו לקשקש על לימונים ולימונדה עד שהגענו לנקודה שבה הוא חתך ימינה ואני המשכתי ישר. נפרדנו בהיכרות, קוראים לו יובל. זה היה חברי נטו, שיחה רגעית של שני זרים שהפסיקו לרגע להיות שני זרים. וזה היה נחמד ונעים ושונה וחדש.
החצי חיוך המבויש שלי הפך לחיוך שלם ואמיתי כשנפרדנו לשלום, ונשאר לי קצת על הפנים כשהמשכתי עוד בדרך הביתה.
אני לא חושבת שהולך להיות כאן שינוי משמעותי בחיי, שמעכשיו אני אסתכל יותר לאנשים בעיניים, רק שהצלחתי היום להתמודד עם קושי קטן שלי, גם אם הוא קרה במעלית ולא ברחוב. אולי בעתיד אני אחייך קצת יותר, אולי בסוף זה קצת יתפוס.
Comentários