לאורך הימים שחלפו ציינתי בבלוג כל מיני אנשים בחיים שלי, אבל על אבא שלי עוד כתבתי. לי ולאבא שלי יש מערכת יחסים מיוחדת. למרות שעם אמא אני מדברת כל יום, איכשהו אני תמיד מרגישה שאני דווקא הילדה של אבא. אנחנו יותר דומים באופן החשיבה שלנו ובאופן שבו אנחנו רואים את העולם, את חוש ההומור שלי אני חייבת לו וגם את הפיוז הקצר והנטיה להחזיק את העצבים בבטן כאילו זה עוזר למישהו. יש הרבה דברים טובים שלקחתי מהאופי של אבא שלי, אבל יש דבר אחד, תכונה אחת של אבא שלי שלצערי לא ירשתי לגמרי שלי זו יכולת ההתנדבות שלו.
כל החיים שלו אבא שלי התנדב בכל דבר אפשרי, בכל מסגרת - כשהיה צעיר, ככה ההורים מספרים, הוא היה מפעיל את ההרקדות של היישוב (עד שאמא שלי נכנסה להיריון והתחילה לבקש שהוא יהיה גם בבית מידי פעם, כי היא כבר לא הייתה במצב ללכת לרקוד); הוא היה יו"ר ועד הורים מהרגע שאחי הגדול נכנס לכיתה א' ועד שהוא סיים י"ב (וגם אחר כך בועדי ההורים שלי ושל האחים הקטנים, רק כבר לא בתפקיד היו"ר כל הזמן); הוא היה מתנדב בועדות שונות במתנ"ס ובמועצה ביישוב, ובגלל קוצר היריעה אני לא אתחיל להרחיב על הנתינה שלו לענף הכדורמים שהפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלו ושל כולנו כמשפחה.
ניתן היה לצפות, שאחרי שגדלתי בתוך סביבה כזו, עם אבא שנתח כל כך נכבד מהחיים שלו הוא העביר בנתינה לאחרים, אז הייתי בעצמי עושה קצת יותר למען האחר, אבל אני מתביישת להודות שהחיידק הזה של אבא שלי לא הצליח להדביק אותי.
היום החלטתי לעשות דברים קצת אחרת. אחרי שאתמול שיחררתי'תסכול וקיבלתי מלא תגובות מעצימות (תודה לכול מי שחיזק, גם במחשבות), היום ניסיתי להפיץ קצת טוב לעולם והלכתי להתנדב בבית אבות.
שלא כמו אבא שלי, שגורם להתנדבות להיראות כמו רכיבה על אופניים, לי כל נושא ההתנדבות תמיד הרגיש נורא גדול ומחייב. אני אף פעם לא הייתי טיפוס של מחויבויות, אז אפילו לא ניסיתי לברר אם יש לי אופציות. אבל כשהכנתי את רשימת המשימות היה לי ברור - חייבת להיות פה משימת התנדבות. בדרך מקרה, באחת מקבוצות הפייסבוק שאני עוקבת אחריהן, פירסמו לפני כמה זמן על ארגון שמאפשר להתנדב באופן נקודתי, ליום אחד, בלי מחויבות ארוכת טווח.
נכנסתי לבית האבות בחשש. אני לא יודעת מה בדיוק לעשות ואיך לגשת לדבר עם אנשים שאני לא מכירה (לא משנה באיזה גיל הם). התיישבתי ליד מינה, שישבה בראש השולחן, בסוף הערב כבר הבנתי שהיא כמעט ומנהלת את בית האבות ושולטת שם בעניינים ביד רמה, קשישה בת 94 אבל פלפלית שאין דברים כאלו. שתי דקות אחרי שהתיישבתי לצידה, מינה כבר הסבירה לי מי נגד מי מסביב לשולחן, וסימנה את הגברת מרים כזו שעושה בעיות וחייבת להשמיע את הקול שלה. בקושי עברה שניה, ומרים הרימה את היד לשאול אם מותר בבינגו גם אלכסון או רק שורות ועמודות. מינה שלחה לעברי מבט וחצי חיוך והבנתי שהתיישבתי ליד הבנאדם הנכון.
לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה ששיחקתי בינגו, אבל היום זה קרה והמזל לא האיר לי פנים (למרות שהמשיכו להוציא מספרים עד שכולם סיימו לסמן את כל המספרים על גבי הלוח). למינה, לעומת זו, היה יותר מזל ממני והיו לה המון הזדמנויות לנצח, רק שתמיד היה מישהו בצד השני של השולחן שעקף אותה בסיבוב. בסוף היא נשארה עם מספר אחד על הלוח - 6. קרובה לניצחון, כבר מריחים אותו מגיע, אבל מינה מתעקשת שלא איכפת לה והיא בכלל יודעת שהיא תפסיד. סגרה את הטוש והתפנתה לדבר איתי.
אז מינה גרה בתל אביב משנת 1936 ובחמש עשרה השנים האחרונות היא גרה בבית האבות. יש לה ארבע ילדים, ונכדים, ונינים, הנין השלישי חגג ביום שלישי בר מצווה. הילדים כבר לא גרים בתל אביב, אבל הם כולם באים לבקר אותה וזה חימם לי את הלב. היא הכי אוהבת את חוגי ההתעמלות והולכת עדיין לחדר כושר, אבל פעם הייתה להם מדריכה ממש טובה, היום החוגים כבר לא באותה רמה.
באיזה שלב מינה שמה לב שאין מים על השולחן והתעצבנה שלא דאגו לזה עבורנו. לא עזרו ההסברים שלי שזה לא נורא, שאנחנו באנו לשמח אותם אז אני לא רוצה שהיא תעצבן, מינה התעקשה שהיא כבר במעמד שהיא יכולה להתעצבן פה ושהיא תדבר עם המנהל. אני במקומו לא הייתי מסתבכת עם הפלפלית הזו.
אחרי שכולם סיימו לנצח בבינגו, חולקו על השולחן שירונים והתחלנו לשיר כל מיני שירים של פעם. מינה זוכרת את כל המילים בעל פה ואפילו לא מסתכלת על המילים. הרמתי את המבט אל השולחן סביב. חיוכים ושמחה על הפנים של כולם, ללא הבדל דת, גזע או גיל.
בסוף הערב סיפרו לנו על אירועים נוספים של הארגון. אין לי ספק שאני אלך מתישהו שוב. בלי מחויבות, פשוט בהתנדבות.
Comments