אומרים שבני האדם מתחלקים לשניים, אלו שאוהבים כלבים ואלו שאוהבים חתולים. ואני, שאף פעם לא נכנעתי למוסכמות, אוהבת את שניהם, כלבים וחתולים שווה בשווה.
כשהייתי ילדה תמיד היו לנו בעלי חיים בבית, היו כלבים, היו חתולים, אפילו היה דג (עד שאחד החתולים אכל אותו). יום אחד אחי הגדול הביא הביתה את תולי, שהייתה החתולה שלנו במשך שנים ארוכות. כשהיא המליטה אני אימצתי לי את אחת הגורות, קראתי לה סקיי, עד שיום אחד חזרתי מבית הספר וראיתי אותה מתה בחצר. יום אחר, תולי,שכבר הייתה זקנה, הלכה לטיול ולא חזרה ואנחנו הבנו מה המשמעות של הדבר.
אחר כך היו עוד חתולים שבאו, אבל הם לא נשארו לאורך זמן, כי אחי הקטן לא אהב חתולים ולא הסכים. אז עברנו המשפחה כולה לגדל כלב. הראשון היה פושי, שזכה לשם מטופש והיה פושטק גדול ונאלצנו להרדים אותו אחרי שמגפת כלבת התפשטה בטבעון. השני היה סאקי, שגם הוא זכה לשם מטופש כי כנראה שאנחנו כמשפחה ממש גרועים בבחירת שמות לבעלי חיים. סאקי היה לברדור שחור וגדול, וכמה שהוא היה גדול בגודל שלו הוא נשאר גור קטן באופי ובלב שלו עד שהוא עזב אותנו לפני חמש שנים. סאקי הגדיר את המשפחה שלנו המון שנים ושינה את האופן שבו החיים שלנו התנהלו. הוא היה השמחה של הבית, הצחוקים והלב. הוא שיגע את כולנו והיה אלוף הכלבים בלעיסת בקבוקים ובזיהוי רגעי הזהב שבהם הדלת נשארה לשניה לא נעולה, וידע לנצל את שעת הכושר לביצוע תרגיל התחמקות של פתיחת הדלת ובריחת פתע אל תוך הלילה. היינו יכולים לחפש אותו שעות ופתאום הוא היה חוזר הביתה, פותח את הדלת כאילו לא קרה כלום, ומתנשף חצי יום מכל ההרפתקאות שהוא עבר.
עם כל האהבה הגדולה שיש לי בלב לבעלי חיים, יש לי סלידה קלה מחתולי רחוב (או כלבים משוטטים, אבל אלו פחות נפוצים בארצנו). אני יודעת שיש אנשים שליבם יוצא למראה החתולים העזובים, אבל לי כנראה יש לב קשוח ואני מעדיפה להתרחק מהם.
אז היום החלטתי לא להתרחק. אלא להתקרב, ללטף, ולהעניק קצת חום לחיית חסרת ישע שמצאה את עצמה ברחוב, ללא בית חם לחזור אליו וללא בעלים שידאגו ויעניקו חום.
בשעות אחה"צ מצאתי את עצמי מסתובבת במתחם שרונה במשך שעה, חסרת מעש ומחפשת חתולים. ראיתי שני חתולים, האחד הביט בי והסתובב בחוסר עניין, השני נבהל וברח למרות שהייתי חמודה סה"כ ועשיתי לו פססססט פססססט שיתקרב.
אולי זה היה לטובה שהם ברחו ממני ככה, כי אחר כך קלטתי שאין עלי מגבונים לחים או אלכוג'ל והייתי מסתובבת חסרת אונים אם הייתי מצליחה ללטף את אחד מחתולי שרונה.
חזרתי הביתה, תוהה לעצמי מה יש בי שאפילו חתולי הרחוב לא מעוניינים בקירבתי. ואז ראיתי אותה.
היא עמדה בשביל צידי והתבוננה על העוברים והשבים, לא נבהלת למראה בני האדם, חתולה שחורה עם כתמים לבנים, אצילית וחתולית. כשקלטתי אותה היא הסתכלה עלי ועשתה צעד קטן, מהוסס, לעברי. התכופפתי, הושטתי את ידי וקראתי לעברה ברוך שתתקרב. ההיסוס שאחז בה עד לפני רגע נעלם והיא התקרבה בנחישות ואיפשרה לי ללטף אותה והתחככה ברגלי בתנועת פינוק חתולית. זה המיס לי את הלב הקשוח ונשארתי ללטף עוד קצת את החתולה המתמסרת היחידה בגוש דן (היו עוד חתולים פחדנים בימים אחרים שלא הסכימו ליצור איתי קשר עין).
לבסוף קמתי ללכת הביתה, קצת מקווה שהחתולה תבוא בעקבותיי ותאמץ אותי להיות אמא שלה. אבל אז בא מישהו אחר והיא הלכה אחריו, כנראה בתקווה שהוא מחלק גם אוכל ולא רק ליטופים.
אני לא אהפוך עכשיו לאחת מאלו שמוציאות אוכל לחתולים ברחוב, אבל אני בהחלט מוכנה, מידי פעם, כשהיום לא להיט, לעצור ולתת קצת חום ואהבה לחתולה המתמסרת הקטנה שגיליתי היום.
Comments