תמיד טענתי שאני זקנה. כנראה ככה זה כשיש לך שני אחים שקטנים ממך בתשע ועשר שנים, תמיד יש לך בחיים מישהו שמזכיר לך כמה את מתבגרת, כמה צעירה היית פעם ומה את עשית כשהיית בגיל שלהם... כבר בצבא זכיתי לכינוי המחמיא "סבתא", אבל אני סנילית מידי בשביל לזכור את הסיבות שהעניקו לי את הכינוי הזה.
בשנים האחרונות סימני הגיל המשיכו להראות אותותיהם והגוף התחיל לבגוד בכל מיני קטנות והרוקחת בבית המרקחת בקופת החולים כבר מכירה אותי בשמי.
לשמחתי את השיער אני צובעת כבר שנים אז אני לא צריכה להתמודד באופן שוטף עם המשבר של השיער הלבן, למרות שמידי פעם יש איזו שערה שמעלה פה ושם סימני שאלה ואני משכנעת את עצמי שזו לא שערה לבנה אלא שערה בלונדינית. מאוד מאוד בלונדינית.
אבל עכשיו חלה עליית מדרגה ברמות הזיקנה.
זה לקח רק שלושה שבועות של ישיבה בבית בלי יותר מידי תעסוקה, אבל הנה זה קרה. אני בפנסיה.
ולמה אני אומרת את זה? כי היום הצלחתי ללמוד לסרוג.
זו הייתה משימה שאני הענקתי לעצמי, אז האשמה היא רק עלי ואני אפילו לא יודעת במאה אחוז למה בחרתי במשימה כזו לעצמי מלבד החשדות המידיים - אני פולניה וזקנה והנה התחיל החורף.
כבר שבוע וחצי בערך אני מנסה להתמודד עם המשימה הזו. ראיתי הדרכות ביוטיוב כמה פעמים ועדיין לא הצלחתי להבין את המורכבות שעומדת מאחורי הפעולה הפשוטה של סריגה. שלוש פעמים התחלתי וחשבתי שאני מצליחה ואז הבנתי את גודל הכישלון ופרמתי הכל כדי להתחיל מחדש (והיו עוד פעמים שאפילו לא השליתי את עצמי לרגע שאני מצליחה משהו). כבר הייתי על סף ייאוש. עמדתי אל מול התבוסה הגדולה והמטופשת ביותר עד כה ואמרתי לעצמי שאין ברירה, אני אצטרך לבקש עזרה מאמא שלי או דודה שלי (היי אמא ואמירה! המעריצות מס' 1 ו-2 של הבלוג).
אבל היום ניצבתי שוב מול המסרגה. היא הסתכלה עלי ואני החזרתי לה מבט מפוחד. אבל אז אספתי את עצמי, אזרתי את כל האומץ שאין לי, ואמרתי לעצמי שאני מנסה עוד פעם. שלא יכול להיות שזה כזה מורכב. ופתאום נפל לי האסימון. פתאום הבנתי את הטכניקה, פיצחתי את השיטה.
עדיין היה בי חשש קטן שאולי אני טועה, שאולי לא הבנתי באמת ואני פשוט עושה טעות על טעות נגררת, אבל המשכתי והידיים שלי שיתפו פעולה ובשלב מסויים כבר כמעט ועשו את הדברים מעצמן. ופתאום הסתכלתי על מה שיש לי ביד והצלחתי לזהות את הדפוס המוכר של הסריגה והבנתי שזה אשכרה קרה.
אז עוד כמה ימים יהיה לי צעיף. אין לי ציפיות גדולות להרבה יותר מזה. ובכל פעם שאני אביט בצעיף, או שצווארי יוגן באמצעותו מפני הקור, אני אזכור שלפעמים צריך הרבה סבלנות והתמדה ונחישות כדי להצליח, גם כשזה נראה ממש מיותר להשקיע ולהתמיד בדבר כל כך פשוט וחסר חשיבות.
Comments