אני אוהבת ת'קולנוע. ממש כמו ששרון ליפשיץ שרה. מבחינתי זה בילוי מושלם לערב יום שישי - הריח של הפופקורן, ההתרגשות הקטנה כשהאורות כבים, הפרומואים וההישאבות הזו לתוך יקום אחר, רחוק מכאן, עם סיפורים קטנים וגדולים מהחיים.
אז המשימה של היום, שהוענקה לי באהבה על ידי לוטם המתוקה (היוש לוטק'ה), הרגישה לי כמו כפפה ליד - ללכת לצפות בסרט הצגה יומית.
אבל ככל שחשבתי על זה קלטתי שאולי המשימה הזו לא כזו פשוטה כמו שהיא נראית. עם כמה שאני אוהבת ללכת לקולנוע, אני לא נוהגת ללכת לקולנוע לבד, כי זה פחות כיף ואין עם מי לצחוק בקטעים המצחיקים ובטח שלא יוצא לי ללכת להצגות יומיות כי קולנוע זה חוויה לילית (ואל תתווכחו איתי על זה!).
במיוחד הכל נראה לי לא פשוט כשנזכרתי בפעם האחרונה שהלכתי לקולנוע להצגה יומית. אז הלכתי עם חברה לראות את "פוקסטרוט" (היוש טל!). זו הייתה חוויה ייחודית ושונה, בעיקר בגלל שהיו שם המון קשישים, ובואו אני אגלה לכם סוד - לראות סרט באולם שמלא בקשישים נרגנים (כי פוקסטרוט היה אז בכותרות בזכות מירי רגב, וכל השמאל הנרגן של תל אביב בא לראות על מה כל המהומה), זה לא כיף.
החוויה של ההצגה היומית של אז התחילה בתלונה של הקשישה שישבה לידי שטענה שאני עושה לה רעש כשאני אוכלת ושאני אפסיק (יש לציין שזה היה עוד בזמן הפרומואים, ככה שאפילו לא הפרעתי לה לראות את הסרט) עד שהיא זזה עוד מושב שמאלה ושמה את התיק שלה כחוצץ ביננו. הסרט המשיך במישהי שנכנסה באיחור והתלוננה שיושבים לה במקום ועשתה כל כך הרבה רעש עד שהסדרן הפסיק את הקרנת הסרט (שלא בצדק. במקום להגיד לגברת המאחרת שתשב פשוט איפה שיש מקום פנוי הוא הרים חצי שורה של אנשים יושבים כדי שהיא תשב במקום שלה. למרות שלפי "חוקי הקולנוע" הלא רשמיים, ברגע שמכבים את האורות והסרט מתחיל אפשר לשבת גם לא במקומות המסומנים) וכמובן שבגלל שזה היה סרט טעון פוליטית אז גם היו קריאות ביניים ואנשים שממש צעקו וקמו ללכת באמצע הסרט. בקיצור, היה סרט פלוס חוויה במבצע, 1+1.
אז היום באתי מוכנה לחוויה ייחודית, שיהיה כיף.
אחרי שהצטיידתי בפופקורן ונכנסתי לאולם, חיפשתי את המושב שלי - שורה 7, כיסא 7, אבל איבדתי ספירה בדרך ולא ראיתי את המספרים ולא היה לי כוח להתכופף ולהסתכן שייפול לי פופקורן על הרצפה אז פשוט התיישבתי במושב שהיה בול באמצע. במהלך הפרומואים התפללתי שאף אחד לא יבוא ויזיז אותי וכנראה שהקולנוע אוהב אותי בחזרה כי מסתבר שהתיישבתי בשורה 7, כיסא 6, שהיה המושב שרציתי מלכתחילה כי הוא היה בול באמצע אבל המכונה של הזמנת הכרטיסים לא איפשרה לי להזמין אותו כי הוא יצר מושב בודד פנוי ואי אפשר להשאיר מושב בודד פנוי. מרוצה מההישג התחלתי לנשנש את הפופקורן ושפכתי על עצמי מיץ ואז הייתי קצת פחות מרוצה מעצמי, אבל שששש... יש פרומואים ועוד שניה הסרט יתחיל.
ואז זה קרה. הדבר שצפיתי שיקרה. אחת הקשישות שבעולם התעוררה היום על צד שמאל והתחילה להעיר לצעירה שישבה מאחורי שהיא מרעישה עם האוכל ושאסור לאכול בקולנוע. הצעירה ענתה לה שמותר, ונהיה שקט שוב באולם. יש לציין שגם הפעם, זה היה עוד לפני שהסרט התחיל. זה הצחיק אותי מאוד וכמחווה של צעירה (סוג של) לצעירה התחלתי ללעוס ברעש רב גם אני את הפופקורן שלי (אף פעם לא טענתי שאין בי צד מרושע). עברו עשרים דקות בערך לתוך הסרט ולאישה הקשישה רתחו העצבים. פתאום היא קמה, באמצע הסרט אני מזכירה, והתחילה לצעוק על הבחורה הצעירה שנשנשה שתפסיק לאכול ולהרעיש. זה היה האות שלי! הסתובבתי לעברה של הקשישה ואמרתי לה, תוך כדי שאני מנופפת בקופסת הפופקורן החצי ריקה שלי, "גברת, מותר לאכול בקולנוע, עובדה שמוכרים פה פופקורן בחוץ. ובינתיים מי שעושה פה באמת רעש זו את שמפריעה לכולם". הגברת שכבר הייתה על רגליה, הסתובבה ועברה מושב לקצה השורה תוך כדי שהיא מסננת קללה "שתלך לעזאזל". לא יודעת אם זה היה מוכוון כלפיי או כלפי המנשנשת המרעישה. הצלחה קטנה לצעירות באולם, הקולנוע שייך למנשנשים!
מעבר לזה - ראיתי את הסרט "המשפחה שלי" הוא יפני וחמוד ורגיש וכמובן שבכיתי קצת כי אני בכיינית גדולה. אז מי שבקטע של קולנוע זר - לכו לראות.
אבל אם אתם בוחרים ללכת להצגה יומית אז תבואו מוכנים להתמודדויות עם נרגנים. מזלי שאני קצת נרגנת בעצמי אז אני לא חוששת מהם ואפילו מוצאת בסיטואציות הללו שעשוע רב (וחרדה שמא אהפוך בעצמי, לעת זקנה, לנרגנת שקמה על צד שמאל ומעירה לאנשים שאוכלים בקולנוע. עד אז אני מעדיפה להצטרף אליהם בנשנוש קולני).
Comments