אני לא חושבת על עצמי כבנאדם רע. אבל יש ימים שאני גם לא מסוגלת להסתכל לעצמי בעיניים ולהגיד בלב שלם שאני באמת בנאדם טוב.
יש ימים שאני עושה דברים שהם לא הכי טובים. יש הרבה יותר ימים שיש לי מחשבות לא הכי טובות.
אבל אני משתדלת.
משתדלת להיות נחמדה, משתדלת לא לחשוב דברים נבזיים על אנשים אחרים או על עצמי, משתדלת לא לטבוע בכעסים.
ולא, זה לא השלב שבו אתם אמורים להגיד לי "מה פתאום? את בנאדם מקסים! על מה את מדברת?". אני לא מנסה לסחוט מחמאות ואני יודעת מי אני ומה אני, אבל אני גם מאמינה שלכולנו יש את החטאים הקטנים שלנו וזה בסדר, זה מה שהופך אותנו לבני אנוש.
אני מרשה לעצמי לפעמים לחשוב את המחשבות הרעות שיש לי. היי... לפעמים אני גם קצת מרושעת בכוונה וגם זה בסדר. אבל אז אחרי שהרוע קצת מציף והכעס משתלט, אני צריכה להזכיר לעצמי את הבסיס.
אז היום בחרתי במשימה שנתנה לי הפסיכותרפיסטית שלי, איזבל - לעשות שלושה מעשים טובים ביום.
מההיכרות שלי איתה, היא בטוח התכוונה למעשים טובים גדולים, מרגשים וקורעי לב. מבטיחה שגם אלו עוד יגיעו, אבל בכל מקרה אני כבר הגדרתי מראש שלא יהיו כאן משימות ענק והכל יהיה בר ביצוע ומחובר לקרקע ובאופן כללי אני מעדיפה מחוות קטנות על פני סצנות דרמטיות.
ניצלתי את הדרך חזרה מהצפון קצת לפתוח את הראש, לפקוח עיניים, להיות קשובה יותר למה שקורה בסביבה (והיום, תודות לתחבורה הציבורית בארצנו, היו לי ארבע שעות של קשב והסתכלות). הצלחתי לעשות שלושה דברים קטנים, שאולי בהסתכלות מהצד הם לא משמעותיים, אבל אני מקווה שאולי קצת הצלחתי להטות חזרה את כף המאזניים שלי עם עצמי להיום לכיוון החיובי.
בזמן שחיכיתי לאוטובוס, הלכתי לקנות לי בקבוק שתיה. לאישה שעמדה לצידי נפל קצת כסף קטן על הרצפה, אני הרמתי לה אותו. נקודה אחת. כשעליתי על האוטובוס ובאתי להתיישב במושב האחרון שהיה עוד פנוי באוטובוס, הרגל שלי נתקלה בפחית קולה ריקה שמישהו השאיר על הרצפה. בזמן שהנחתי את התיק ובאתי להתיישב, הפחית התגלגלה במעבר האוטובוס. אף אחד לא הושיט את היד, אף אחד לא תפס את הפחית. אז אני הלכתי לתפוס אותה וזרקתי אותה למקומה הראוי בפח האשפה. נקודה שניה ואקולוגית (טוב חצי אקולוגית, פח זה לא מיחזור). כשהאוטובוס התקדם, אנשים עלו, ובגלל שכבר לא היו מושבים פנויים, הם התיישבו כבר במדרגות ועמדו באמצע המעבר. בשלב כלשהו אחד המושבים התפנה, אבל האנשים שישבו במדרגות האוטובוס לא שמו לב והמושב נותר ריק. חיכיתי כמה רגעים לראות שאף אחד לא חוזר למושב, לוודא שלא הבנתי לא נכון את הסיטואציה ואז קראתי לבחורה המסכנה שישבה על המדרגות שתבוא לשבת כמו בנאדם. נקודה שלישית.
אז ברור, אני לא מאמא תרזה, גם לא הנסיכה דיאנה. ההתנהגות שלי פה לא הייתה יוצאת דופן, ולא מצדיקה טפיחה על השכם. אבל היום הזה כן הזכיר לי כמה זה חשוב להרים את הראש מהסלולארי, לפקוח עיניים, להרחיב את הלב ולעשות קצת טוב כדי שיהיה פה יותר טוב.
Commentaires