לפני כמה שנים, בעידן אחר, בחיים אחרים, ישבתי בחדר הכי מושלם. כל יום, בין תשע בבוקר לשש בערב, הייתי יושבת בחדר שהיה מוכר אז במסדרונות כ"חדר עזריאלי", ואני, שבכלל לא הייתי קשורה, לא לצוות ולא ללקוח, ישבתי שם כי לא מצאו לי שום מקום אחר שיהיה סביר לשים אותו בו ושאני גם אצליח להתרכז ולעבוד.
מה הפך את החדר הזה למושלם? הרבה דברים, שכל אחד מהם בנפרד היה מדהים בפני עצמו, אבל החיבור שלהם, למכלול שלם הצליח להתעלות ולהפוך את הזמן שלי בחדר הזה לאחת התקופות היותר כיפיות ומצחיקות שלי. החדר היה פינתי, עם חלונות גדולים ורחבים על כל אורכם של שניים מהקירות, בקומה החמישית. כל שקיעה הייתה מציפה אותנו בצבעיה, כל סופת ברקים הפכה למסיבה של ממש. נקודת התצפית הכי טובה בעיר. תוסיפו לכך תמהיל אנושי מרתק, עם אנשים טובים עד עומק עצמותיהם, כאלו שכבר לא פוגשים היו בקלות. חברי אמת. למרות שאני לא הייתי קשורה באמת לחדר (כי מה עושה פלנרית בחדר קריאטיב?), הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות והפכו אותי לחלק בלתי נפרד מהמסורות הקטנות והנהדרות שהיו בחדר (עד היום אני לא שותה קפה שחור אחר הצהריים בלי צביטה קטנה של געגוע וכל יום חמישי חלק כזה או אחר מהפלייליסט היהודי מתנגן אצלי).
יום אחד, בעיצומו של החורף, התחזיות דיברו על סופה שאמורה להגיע והחזאים הזהירו את הציבור מפני שיטפונות והפסקות חשמל ומה לא. כולם היו בכוננות שיא, אבל אני התעקשתי שהשד לא יהיה כזה נורא, שיהיה גשם והכל אבל שהחזאים מגזימים עם האזהרות. כמובן שצדקתי (אני תמיד צודקת) והסופה התבהרה כגשם רגיל ונורמלי. לא הרבה זמן עבר, ושוב החזאים הזהירו מפני סופה גדולה שצפויה להגיע לקראת השבת. החדר כולו התרגש - מכינים חמין לשבת! אבל אני, שוב, טענתי שלא יהיה כלום. מקסימום, יהיה קריר. וכך הוקמה לה קבוצת וואטסאפ לעדכוני מזג האוויר של דיירי החדר הפינתי - "קריר או חמין". בעוד והאחרים העלו תמונות מגרות של בישולי החמין לשבת, אני השווצתי בפיינט בן&ג'ריס.
כמה ימים לאחר מכן זכיתי לכינוי "שרון וקסלר" והפכתי לחזאית מזג האוויר הרשמית של החדר, כי כן, שוב צדקתי והבחירה שלי בגלידה הסתברה כבחירה ראויה למזג האוויר.
ביום ראשון שלאחר הסופה שלא קרתה, עשינו ארוחה משותפת עם מגוון המאכלים שכל אחד מאיתנו הכין לשבת (אני הבאתי מרק סלק עם קובה צמחוני) וזו הייתה הפעם הראשונה שטעמתי את החמין של אסף.
מה אני אגיד לכם? עד שלא טעמתם את החמין של אסף, לא טעמתם את החמין של אסף... והוא טעים בקטע אחר! ועכשיו כשאני חושבת על זה החמין הזה היה ממש כמו החדר שלנו - מכלול של דברים, שכל אחד מהם הוא מצוין בפני עצמו, אבל כשמחברים אותם ביחד (ומכניסים אותם ללילה לתנור) הם הופכים להרבה יותר טובים, מנחמים וטעימים.
לפי מה שאני זוכרת, למרות לחץ (לא פיזי) מתון, אסף לא חלק איתנו את המתכון. למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, זה מרגיש לי הכי לא אסף. מצד שני, אני גם הכי מבינה אותו, כי המתכון הזה צריך להיות ברמת סוד מדינה (אסף, בבקשה תרגיש חופשי לפתור לי את המחלוקת בין שני הצדדים של המוח).
כך או כך, לפני כמעט שנה, זה קרה! המתכון הגיע גם אלי.
הבעיה... מה יש לי להכין סיר שלם של חמין? זה מספיק לגדוד. אז לא הכנתי כל השנה. עד היום.
כי נכון שזה מוגזם להכין חמין לעצמי, אבל זה ממש לא מוגזם להכין חמין למשפחה שלמה. אז ניצלתי את הנסיעה לצפון ואת זה שהגעתי הפעם מוקדם במיוחד והכנתי חמין לכל המשפחה. למרות שאין סופה השבת, אפילו אין גשם.
אמנם רק מחר נזכה לטעום ולדעת אם באמת הצלחתי לעמוד במשימה ולא הרסתי את החמין למרות כל הבילד אפ הזה. אבל בינתיים, תם ולא נשלם.
ולחמודים של חדר עזריאלי, שולחת געגוע ושיר שאומר הכל (אסף מקווה שלא תכעס עלי שדווקא בשישי בערב אני כותבת את הבלוג הזה עליך). שכוייח. מחר עדכוני חמין.
댓글