כבר תקופה ארוכה שהביקורים שלי בצפון, אצל ההורים, הם ביקורים קצרים. מגיעה בשישי אחה"צ ועוזבת עוד באותו הלילה, לעיתים נדירות נשארת עד שבת בבוקר. כבר הרבה זמן שלא נשארתי אצל ההורים 24 שעות.
מה לעשות... זה לא שאני לא אוהבת את ההורים שלי או שאין לי רגשות אשם על זה שאני לא באה לבקר מספיק, אבל אני מרגישה יותר בנוח לישון במיטה שלי בדירה בגבעתיים (עד לא מזמן בתל אביב), מאשר על מיטת יחיד בחדר הילדות שלי שעבר הסבה לחדר גיהוץ (ולא, אמא, זה לא אמור לעשות לך עכשיו רגשות אשמה שתפני את הדברים, הכל בסדר ככה).
אבל עכשיו... יש לי מספיק זמן בבית, אין בי געגועים עזים למיטה של עצמי ולאחר דיון מעמיק ביני לבין עצמי הגענו להסכמה שאני יכולה להקריב עוד ערב מחיי לטובת זמן איכות עם ההורים.
ואם כבר ככה יציאה מהשגרה, שתהיה בהפתעה. למרות שאין לי מחסום על הפה ואני מדברת עם אמא שלי כל יום, הצלחתי לשמור על התכניות בסוד!
אחרי טיול קצר בבוקר וסידורים בבית, עם השקיעה יצאתי מהבית (זה יותר מוקדם ממה שזה נשמע), עליתי על הרבה יותר מידי אוטובוסים והתחלתי במסע המפרך צפונה. הצלחתי לפספס שני אוטובוסים בגלל מעבר חציה ולהתייבש במשך שעה בערך בהמתנה בתחנות אוטובוס, אבל שעה וחצי אחרי שיצאתי מהבית הצלחתי לעלות על אוטובוס לטבעון. ללא ספק מערכת התחבורה הציבורית בארץ מתקתקת כמו שעון.
מאז שאני קטנה אני סובלת מבחילות קשות בנסיעות ארוכות. אז הגוף שלי פיתח עם השנים מנגנון הגנה מופלא שבזכותו אני נרדמת תוך חמש דקות מתחילת הנסיעה ומתעוררת בערך 10 דקות לפני סופה. עברתי את הנסיעה הזו באוטובוס כל כך הרבה פעמים שהגוף שלי כבר כנראה יודע מתי להתעורר לפי הסיבובים או קצב הנסיעה. לא יודעת להסביר את זה, אבל זה עובד כל פעם כמו קסם.
לקח לי שלוש שעות לעבור נסיעה של שעה ורבע ברכב, כיף חיים. אבל לפחות את הנסיעה מתל אביב העברתי בנעימים ואפילו לא נתפס לי הצוואר.
לשמחתי ההפתעה הצליחה. הגעתי אל החנות של אמא שלי חמש דקות לפני שהיא התקפלה הביתה ובמשך עשר דקות שלמות היא לא הצליחה להירגע ומלמלה "אני לא מאמינה...". אפילו אבא שלי התרגש קצת מהמאורע וקבענו מחר ארוחת בוקר משותפת (היה לו אתמול יומולדת אז אני אשים לו זיקוק על הקפה).
בזמן שאני כותבת את הבלוג שני ההורים שלי מפגינים את הדינמיקה המיוחדת רק להם אחרי כמעט 44 שנות נישואים וזה מצחיק, וכיף ומחמם לי את הלב. וקצת גרם לזה שעד כה, זו הייתה בעיני המשימה הכי שווה.
אמא שלי הפולניה לא הסכימה להצטלם וטענה "אוי אני נראית נורא". היא לא. היא הכי יפה, גם אחרי יום עבודה ארוך הרבה יותר מידי. אז אני אכבד את הבקשה שלה כי בעצמי אני שונאת להצטלם, אבל הנה הצלחתי להביך אותה באופן אחר, במקום. כתחליף לתמונה תיעודית של אמא מופתעת, אסיים עם תמונה של המאסטר מיינד מאחורי כל ההפתעות בחיי.
Comments