אני לא יודעת מאיפה להתחיל. כולי הצפה של רגשות ואני לא מצליחה לעשות סדר במחשבות, אז אם הפוסט הזה יהיה קצת מבולבל וחסר קו מנחה ברור, זה בגלל שבאמת באמת קשה לי לכתוב היום. היום הזה הוא היום המאה, האחרון של הבלוג, של הפרויקט שהתחלתי בו אי שם בתחילת חודש דצמבר.
עברתי הרבה בימים האלו. בכל מובן אפשרי שהוא. היו לי עליות ומורדות, ימים מדהימים וימים שלא התחשק לי לצאת מהפיג'מה, ימים שלא הייתה לי שניה לנשום ולא ידעתי איך אני מצליחה לשלב בהם את הבלוג וימים שהיו ריקים לחלוטין והמשימה הקטנה של אותו היום הייתה הדבר היחיד (החצי) מרגש שקרה בו, ימים שקמתי בהם מוקדם ממש וימים שנשארתי ערה עד קצה גבול היכולת שלי. עברתי משימות לבד וביחד, בארץ ובחו"ל. חוץ מיום חופש אחד ידוע לשמצה, לא וויתרתי על אף יום, בכל יום עשיתי משימה ובאתי לכאן לכתוב על זה. עכשיו אני יכולה קצת לחזור לחיים שלי הרגילים. לא להיות במירוץ סביב משימות, למצוא נושאי שיחה חדשים לשיחות שלי עם חברים, משפחה ואנשים זרים (ליאור שליין, אני מתכוונת אליך).
ליום האחרון של הבלוג (לפחות במסגרתו הנוכחית), שמרתי לעצמי משימה שהפכה עם הזמן למשהו סימבולי קצת יותר ממה שהיא הייתה במקור. תעשי פרויקט DIY. בהתחלה חשבתי לרקום איזה ציפה לכרית, כי יש לי פטיש כריות קטן (בהצלחה לכל מי שבא להתארח אצלי וניסה לשבת על הספה בלי לפנות שלוש כריות מהדרך), אחר כך החלפתי את רעיון הכרית במקרמה. אבל בסוף ננעלתי על הדבר, שברגע שהוא קפץ לי לראש, ידעתי ששום דבר אחר לא יצליח להתעלות עליו, והיום הכנתי אותו - לוכד חלומות.
לאורך השנים האחרונות קצת הרגשתי שאיבדתי את הדרך, שאין לי יעד אמיתי, אין לי חלומות גדולים להגשים. במידה מסוימת, אני חושבת שעל זה ניסיתי קצת לעבוד במאת הימים האחרונים - להגשים חלומות קטנים, לצבור אבני דרך ויעדים, ולהתמודד מול דברים ולא סתם לזרום עם החיים והזרם. בתקווה שאחרי החלומות הקטנים אני אצליח גם ליצור לעצמי חלומות גדולים יותר, כדי שיהיה לי יעדים חדשים ומשהו לשאוף לעברו.
בכל התקופה האחרונה, 100 הימים שעברו, היה לי קיר בסלון שהוקדש לבלוג. הוא היה מלא בפתקיות דביקות שנועדו לעזור לי לראות איזה משימות כבר עשיתי ואילו עוד נשארו. בתחילת כל שבוע, ובהרבה בקרים תוך כדי שהייתי מתארגנת, ניצבתי מול הקיר, תיכננתי מה אני רוצה לעשות ומתי. היו פתקיות שכבר קיבלו תאריך יעד ובסוף הוזזו, היו פתקיות חדשות שנוספו על הדרך (וזכו להיות בצבע ירוק זוהר, כדי להפריד אותן מהמשימות המקוריות שתוכננו מראש). היו גם פתקיות ומשימות שהוסרו מהקיר והושלכו לפח אחרי שהחלטתי שהן לא רלוונטיות או מעניינות אותי יותר. קיר הפתקיות הזה היה מביט בי ואני הבטתי בו בחזרה וחשתי גאווה קטנה בלב בכל פעם שסיימתי משימה ושמתי את הפתקית הנכונה מתחת לתאריך של אותו היום.
לאט לאט הקיר הלך והתמלא. המשימות שנשארו יתומות בצד הלכו והתמעטו. עד שהגעתי להיום.
את היום סיימתי כאשר הדבקתי את הפתקית האחרונה במקומה, רק כדי שניה אחר כך להסיר את כל הפתקיות, אחת אחת, ולהיזכר בכל אחת מהמשימות, בכל אחד ממאת הימים שחלפו לי. זה בעצם היה הפרויקט DIY האמיתי שלי. המשימה הזו הייתה רק תירוץ. בבלוג ה-DIY שלי עשיתי בעצמי הרבה. עשיתי עבור עצמי הרבה. כל יום שהסרתי מהקיר הציף אותי בזיכרון קטן ואושר גדול. גם המשימות המטופשות במיוחד. נזכרתי איך הכל התחיל, וקלטתי כמה דברים הספקתי לעשות, וכמה הזמן מצליח לעבור לי ממש מהר ובאותה מידה להרגיש כאילו עברו שנתיים.
למדתי לשחרר קצת יותר, לא להילחץ כשאני מאחרת. למדתי להיות קצת יותר חצופה ולהעיז. למדתי שיש הרבה דברים שאני חושבת על עצמי אבל הם רק אצלי בראש וגיליתי שיש הרבה מחשבות שחשבתי שהן רק שלי ופרטיות אבל הן גם של עוד הרבה אנשים וחברים. גיליתי את הכוח של האינטרנט ושל כנות ואמת. אבל אולי יותר מהכל, גיליתי שדי כיף לי, גם באבטלה, ושהחיים שלי הם (קטיף) תותים.
הפתקית האחרונה שירדה מהקיר הייתה הפתקית הראשונה שהודבקה עליו - היום הראשון, לפתוח בלוג. נראה לי שעמדתי במשימה הזו בגבורה.
הפתקיות יושבות לי עכשיו בערימה על השולחן. עוד אין לי מושג מה יעלה בגורלן. אין לי אומץ לזרוק אותן לפח, אין לי רעיון מה לעשות איתן במקום.
במקום כל הפתקיות, על הקיר הריק, תליתי את לוכד החלומות. שיעזור לי מעכשיו לחלום בגדול, לצאת מהקופסא, לעשות דברים שלא חשבתי שאעשה ולגלות את עצמי בכל פעם מחדש.
***
מילים אחרונות לסיום.
זה לא הסוף.
לפני כמה שבועות ביקשתי מכם להחליט במקומי - מה יקרה עם הבלוג אחרי שיגמרו 100 הימים. התוצאות הפתיעו אותי. במקום להגיד לי שחלאס ומספיק, הקולות התחלקו חצי-חצי בין שתי תשובות. היו כמה אמיצים שניסו לאתגר אותי להמשיך את הבלוג עד שיגיע ל365 ימים ולמתוח את היכולות שלי לקצה, אבל בפער קטן, ההצבעות נטו לעבר פתרון חלופי לבלוג, עם משימה פעם בשבוע.
במקביל להצבעה, הוצפתי ברעיונות למשימות ומילים חמות ומחממות שעודדו אותי להמשיך. אז תודה מקרב הלב לכל מי שהצביע, כתב ועודד. מקווה שהמתכונת החדשה של הבלוג תבוא לכולנו בטוב.
Comments